השליחים שמחו מאד על המציאה, והחלו להתכונן ליבוא עדרי בקר. אלא שאז שם לב אחד הנוכחים, כי הבקר הזה אינו דומה לבקר שנאכל בארץ. מלבד העובדה שהוא הרבה יותר גדול, יש לו גם חטוטרת על גבו, הייתכן שבגלל זה כשרותו מוטלת בספק?
סופרים ומבקרים רבים מעידים ומתארים את הספר הקדוש והמיוחד. מה עלה בגורלו בשנות השואה האיומה?
אין שום הסבר הגיוני שיכול להסביר כיצד מכלום נוצרו חיים. אף על פי שהמדענים ניסו והוגיעו את מוחם – אין הסבר, וזה אכן בלתי אפשרי. אבל בתקשורת זה נראה אחרת. שם הכל ורוד, שם בשביל קליקבייט כותבים את דברי ההבל הכי מגוחכים
מדובר בחבורת צדיקים נסתרים, שהיו נפגשים מדי יום ללימוד סודות התורה. אין זה סיפור מימי הבעל שם טוב, אלא מימינו אנו, או מדויק יותר – מן הדור הקודם לנו
הוא גילה כי גם כאשר מסירים מן המוח אזורים שלמים שאמורים להיות אחראים על התודעה לפי התיאוריות המקובלות, המטופלים המשיכו לדבר, לחייך, ולתפקד באופן מלא מבחינה תודעתית
באוקטובר 1943 נשלחו פרידמן ואחותו למחנה שקולנה. עם התקרבותה של תבוסת הגרמנים נראה היה כי הם עומדים לחסל את המחנה, לכן ברח פרידמן יחד עם כמה אסירים דרך תעלת הביוב, והסתתר בבית הקברות משך מספר שבועות
יעקב הקטן לא יכול היה לדעת שמאה שנים לאחר מכן תוקם באותה עליה, שהוא מטפס בה כעת, שכונה ענקית בשם "גבעת שאול", והיא קרויה על שמו, יעקב שאול אלישר, הילד מצפת שנעשה לרבה הראשי של ירושלים ולראשון לציון
קהילה יהודית סינית קדומה אחת בשם קיפאנג התפרסמה בהיסטוריה, אך לא רבים יודעים על קהילה גדולה עוד יותר, שהתקיימה במשך עשרות שנים בלבד – קהילת יהודים דוברי יידיש, בעיר חרבין הסינית
הגרמנים לא ידעו מי היא, אך ידעו שהיא פרטיזנית, נערה בת 16, בגיל תיכון. גילה הצעיר לא עניין אותם, כמובן, והם העבירו אותה במשך שלושה ימים סדרה מזעזעת של עינויים סאדיסטיים במטרה לגרום לה לגלות פרטים על חברי המחתרות הפרטיזניים. אבל הם לא הצליחו להוציא מפיה מילה אחת.
ביתה של משפחת בז'רנו נהרס כליל מפגיעת פגז, והאם נהרגה. בנה, הנער חיים בז'רנו בן ה-17, החליט לברוח מן העיר ומן המדינה
הוא שכב במסתור והתבונן במטוסי האויב המטילים פצצותיהם. בראשו עבדו דפי גמרא, אך גם שאלות הנדסיות... תוך כדי מחשבה עלתה במוחו הברקה שעשויה לשכלל את מטוסי הקרב באופן יעיל
בדרך אגב נפלט מפיו המשפט: "איני מספר להם כל האגדות המופיעות ברש"י, כדי שלא להלאות אותם". המשפט הזה הדליק נורה אדומה אצל רבי שניאור זלמן
זה תיאור של שור הבר, הג'אמוס השוכן בימת החולה. אם השור שאנו מכירים, המצוי ברפת, נראה כמו פרה, רק שקרניו גדולות מעט יותר, הרי ששור הבר הוא יצור עצום ומפחיד
כמה גברתנים מקהילת הסיציליאנים לא הסכימו לסכן את מעמדם, הם זינקו לספינה, גררו את השליח המסכן, היכו אותו ופצעו אותו, וכדי לוודא את הצלחת משימתם גם הלשינו עליו למשטרה היוונית כי הוא גנב וזייפן, וכך מצא את עצמו השליח האומלל בבית הכלא, על לא עוול בכפו
כך מחזיר אותנו קטע גניזה, שהתגלה באופן מופלא, אלף שנים לאחור, ומספק לנו הצצה על התמודדות עם המוות והשאלות האמוניות הכרוכות בו
מי היה האיש הרך לבב, שלא היה מסוגל לשאת צער של יהודי אחר, וציווה את בניו אחריו להצטער בצערו של כל יהודי?
"תחילת שחרורנו, או חלילה, תחילת אובדננו", כתבה הדסה אביגדורי ביומנה. היומן נכתב בתקופת מלחמת העצמאות, על פיסות נייר ובדלי סיגריות, כל מה שיכלה להשיג בתנאי המלחמה
הילד הקטן, שיכונה בעתיד "רבא", גדל בצל ספרי התורה ולקול הוויכוחים התלמודיים שהדהדו בבית אביו. כבר בגיל צעיר היה ניכר שהוא שונה מילדים אחרים – עיניו הזוהרות בוחנות כל דבר בעולם בסקרנות עצומה, ואזניו קולטות כל מילה מהשיחות התלמודיות שהתנהלו סביבו
ב-17 ביוני 1696 הוכה העם הפולני בתדהמה: המלך יאן סובייסקי נמצא מת במיטתו. שונאי ישראל הפנו אצבע מאשימה כלפי רופאו של המלך: המלך הורעל, טענו הם, הרופא היהודי הרעיל אותו
הכל ידעו על יוסף מויאל העשיר המכובד, אבל יותר מכך פגשו ביום יום את חיים מבורת, השומר התימני החרוץ, שלא נתן שינה לעפעפיו, ועמל לפרנסתו כדי לרכוש ארבע אמות בארץ ישראל, ולכן הכרם הגדול כונה בפי כל "כרם התימני"
