33 יום של טרור בצפת: החיזיון המרושע של השייח מוחמד

אין הרבה ערים בארץ הקודש שמוכרות לנו יותר מצפת. כאחת מארבע ערי הקודש, עמוסה בקברות צדיקים כמו האר"י הקדוש ורבי יוסף קארו, ועשירה בהיסטוריה שממלאת את רחובותיה הצרים, נדמה לנו שאנו מכירים אותה היטב-היטב. קולות התפילות מבתי הכנסת, ריחות השוק וסיפורי החכמים – הכל נראה מוכר כל כך. אך האם שמעתם על "הביזה הגדולה של צפת"? על אותו אירוע נורא שהתרחש לקהילה היהודית בשנת 1834? אם לא, אתם מוזמנים לשמוע על הביזה הגדולה, סיפור ששבר את קהילת צפת.

בשנת 1834 מנתה הקהילה היהודית בצפת כמה אלפי נפשות, שהתחלקו לשלוש קבוצות עיקריות: ספרדים, חסידים ופרושים. הספרדים, צאצאי מגורשי ספרד, חיו בעיר מאז המאה ה־16 ועסקו במסחר, במלאכות ובניהול מוסדות דת. החסידים החלו לעלות ממזרח אירופה במחצית השנייה של המאה ה־18, בהשראת תנועת החסידות שפרחה בפולין ואוקראינה. בשנת 1777 הגיעו כ־300 חסידים לארץ ישראל בהנהגת רבי מנחם מענדל מוויטבסק, תלמיד הבעל שם טוב, בתקווה לקרב את הגאולה. לאחר פטירתו בטבריה ב־1787, רבים מתלמידיו עברו לצפת, שם הקימו קהילה חסידית שהתבססה על תרומות (ה"חלוקה") מקהילות חסידיות ברוסיה. חייהם התמקדו בלימוד תורה, תפילה ושמירת מצוות ברוח החסידות – תוך שימת דגש על שמחה ואמונה. הפרושים, תלמידי הגר"א מווילנא, עלו לארץ החל מ־1808 בהובלת רבי ישראל משקלוב, והתמסרו ללימוד תורה ולעבודת אדמה בסיסית. רוב תושבי העיר היו עניים ונזקקו לסיוע מהתפוצות. הם התגוררו ברובע היהודי, סביב בתי הכנסת ובתי המדרש, חיו בצניעות והחזיקו בתקווה רוחנית בלתי מתפשרת – גם מול תנאים קשים.

ב-1831 כבש מוחמד עלי, שליט מצרים, את ארץ ישראל מהאימפריה העות'מאנית, והטיל חוקים חדשים: מיסים כבדים וגיוס חובה לצבאו. חוקים אלה עוררו זעם בקרב הפלאחים הערבים בכפרים בארץ ישראל, שהחלו לתכנן מרד ב-1834. באותה שנה פרצו מרידות בשכם, והמורדים אף כבשו באופן זמני את ירושלים ובזזו שם את בתי היהודים. בינתיים, בצפת, שייח מוסלמי מקומי בשם מוחמד דמור, שהיה ידוע בכריזמה הרעילה שלו, הפיץ חיזיון מרושע: הוא טען שהוא ראה ''חיזיון'' שבמהלכו רכוש היהודים הכופרים, זהבם ותכשיטיהם, עוברים לידי המאמינים האמיתיים – הערבים. דבריו הציתו שנאה בקרב ההמון, והמתח בעיר גבר. בשוק, מבטים רעילים החליפו את החיוכים המזויפים, ויהודים החלו לשמוע לחישות על תוכניות לפגוע בהם. הרובע היהודי, חסר הגנה צבאית, הפך למטרה קלה, המרד הפלאחי התקרב והאווירה בעיר הפכה לטעונה כמו לפני סערה קשה.

ביום ראשון, ח' בסיוון ה'תקצ"ד (15 ביוני 1834), התקבצה האוכלוסייה המוסלמית כדי לחזות בהתגשמות הנבואה. גם מוחמד דמור הופיע, כדי להבטיח את התגשמות "נבואתו". ערבים חגורי חרבות ורמחים עלו מכפרי הסביבה, מלווים בהמון מוסלמי מאנשי העיר, ופשטו על בתי הקהילה היהודית כעצת המושל. ראשית בזזו המרצחים את בתי הכנסת והמדרשות, היכו את תלמידי החכמים, קרעו וביזו את ספרי התורה. לאחר מכן הגיעו אל בתי היהודים, הוציאו אותם החוצה באכזריות ונטלו כל דבר שרצו. בבית אחד היו יהודים שניסו להתנגד – אך הם נורו ומשפחותיהם עברו התעללות נוראה.

רבים מבני הקהילה מצאו מחסה מחוץ לעיר, חלקם במערות ובקברי הצדיקים שבכפר עין זיתון. שם, תמורת שוחד הגון, הסכימו המוסלמים להסתיר אותם. בעזרת יהודים שהתחפשו למוסלמים, חילצו חלק מהפצועים מן העיר. בתוך העיר התחבאו יהודים בחצר הנוצרים, שכן אלה לא לקחו חלק בפרעות. הרב גרשון מרגלית, נשיא כולל החסידים, נתן לקאדי המקומי את כל כסף הכולל בתמורה למחסה לבני הכולל, וכך ניצלו מאות בני אדם. אך לאחר חמישה ימים, הקאדי גירש את היהודים.

רבי מנחם מנדל מקמניץ תיאר את הפליטים שהצטרפו אל המחנה מחוץ לצפת: "עוד יהודים הרבה מכף רגל ועד ראש אין בם מתום רק פצעים ודם הרבה יצא מהם". הרב סיפר כי הקבוצה ניסתה לחזור אל העיר, אולם כאשר נכנסה אליה, עמדו הפורעים על גגות בתיהם ואיימו לפגוע ביהודים. בעקבות זאת ברחה קבוצת היהודים אל חורבה מחוץ לעיר, אך כעבור כמה שעות באו לשם גם הפורעים. הקבוצה ברחה אל חורבה גדולה על "ראש הר אחד", ובילתה שם את הלילה הקר והגשום: "היה צר לנו לשמוע גודל הששון ושמחה שעשו השוללים בעיר מכל השלל הרב ששללו מהיהודים, כי קול שמחתם נשמע למרחוק". רבי מנחם מנדל סיפר גם על גורלה של חצרו של רבי יעקב הירש ממאהליב באותו לילה שהוא עצמו שהה על ההר. אנשיה נעלו אותה וניסו להתגונן באמצעות השלכת אבנים על הפורעים מגג הבית: "ויורו היורים בקנה השרפה ויהרגו את החכם הספרדי ולר' יעקב הירש עשו חבורות ופצעים, ואחר כך נכנסו תוך החצר ושללו ובזזו כל הנמצא".

רבי מנחם מנדל סיפר כי שילם לאחד מאנשי הקאדי כדי שילווה אותו ואת רבי שלום חייט הזקן אל העיר, במטרה לנסות ולהציל את ספרי התורה. בהגיעם לבתי הכנסת גילו כי מהתפילין עשו הפורעים רצועות לשקים ולסוסיהם, מהטליתות – אבנטים, ומהקלף של ספרי התורה עשו נעליים. השניים אספו את היריעות שמצאו ברחובות ולקחו אותן לקבורה.

לאחר שלושים ושלושה ימים של טרור, בסוף חודש תמוז ה'תקצ"ד (יולי 1834) הגיעו כוחותיו של מוחמד עלי, שליט מצרים, לצפת כדי לדכא את המרד הפלאחי. החיילים המצרים השיבו את הסדר לעיר, והפורעים נמלטו או נענשו. אך הנזק היה עצום: בתי הכנסת היו הרוסים, ספרי תורה נקרעו, והקהילה היהודית נותרה חסרת כל. מאות נרצחו, נפצעו או נותרו ללא קורת גג. הרובע היהודי, שהיה פעם מלא חיים, הפך לעיי חורבות. רבי ישראל משקלוב, ממנהיגי הפרושים, תיאר את המצב במכתב לקהילות התפוצות: "אין לנו לא בית ולא מטה, לא בגד ולא כלי, ורק נפשנו נותרה בנו". הקהילה פנתה לעזרת יהודי הגולה, ובמיוחד לקהילות באירופה, ששלחו תרומות לשיקום.

תוך זמן קצר התאוששה הקהילה היהודית בצפת, ועיר הקודש חזרה למסלול, חשוב לזכור את הפרעות בצפת, כיוון שהרבה פעמים אומרים הערבים מסביב, שלפני מדינת ישראל הם לא שנאו אותנו, וכל הסכסוך הוא רק בגלל הכיבוש. ביזת צפת התרחשה הרבה לפני שכל המושגים האלו נולדו, ועדיין אפשר לראות את השנאה היוקדת של הישמעאלים ליהודים.