חזון שהפך למציאות: לידתה של האנציקלופדיה התלמודית

היה זה ערב ירושלמי שקט. באור המנורה ריחף צל על פניו של האיש שישב ליד שולחן עבודתו. היה זה איש הדור ויפה מראה, הוד וקדושה ניבטים מכל תנועה ותנודה שלו. מצחו הגבוה נשא עליו אותות מחשבה עמוקה, ועיניו הבהיקו כגחלים עצורות – לא באש זעם, אלא בבערת קדש. ידו החזיקה בעט נוצה, והוא כתב באיטיות מתונה, שקולה, תוך שהרהוריו שוטפים כמים שקטים ומעמיקים.

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, רבה הראשי של ארץ ישראל, ישב וכתב מכתב. אך לא מכתב ככל המכתבים. בעומק הלילה, כששקט ירד על בתי האבן של ירושלים, נשתלבה כתיבתו בשאון חבוי – רחש לבו.

בלבו ניקר כאב עמוק: כיצד ייתכן שבעולם הזה, המתחדש ומתפתח, האוניברסיטאות – אותן כבשונות דעת של זמננו – משכילות להוציא ספרים נאים, מסודרים, מודפסים בפאר, ערוכים בלשון בהירה ומושכת, ואילו דברי תורתנו – עמוד האור שהוליך את ישראל במדבר הדורות – נותרו לעיתים קשים, מפוזרים ומסורבלים? "אין מי שיערוך את שיטות הגאונים, הראשונים, התלמודים והאגדות בלשון בהירה, מסודרת לפי ערכים, שתתן דעת לצעיר וזקן כאחד", הרהר בצער. "ודברי התורה – אף כי אורם נפלא – לא מושכים עוד את לב הנוער, הרגיל בקריאה צחה ומוגשת. אוי לנו אם נחדל מיוזמה, אם נמתין שיבואו אחרים ויעשו את המלאכה אשר עלינו!".

וכמו ברק שמכה בלב, כן הקיץ מקדרות הרוח. קול פנימי לחש לו – עשה אתה. הקם אתה. החל אתה. והעט החל שוב לרחף. הפעם לא כתב תלונה, אלא קריאה.

"עלינו ליצור זאת – אוצר גדול שילך על פני כל התורה שבעל־פה בייחוד, ובפרט על פני התלמודים ודברי הראשונים...", כך פתח. המילים זרמו בעוז ובתעוזה. הוא לא ביקש לקט פשוט של מקורות, ולא חיבור פלפול וחריפות, אלא ספר מרצה ומבאר, שיבאר את הכללים היסודיים של הסוגיות העיקריות, יסוד שיטות התלמוד, גבולותיהן והנהרתן בשפה ברורה וישרה, באופן שיאיר וירחיב את דעת הקורא. גם אגדות חז"ל וענייני מוסר ודעה יבואו בו – לא בשטחיות, אלא בעומק, אך בלשון בהירה ומובנת.

הוא כתב את המכתב בשקידה, ולא היסס. שלח אותו אל תלמידי חכמים, רבנים ונשואי פנים, אך גם לנדבנים ועסקנים – כל מי שבלבו עדיין פועם רגש לקדושת תורה ולבניינה. אך בזה לא הסתפק.

ביום פטירת הרמב"ם, כ' בטבת, בשנת תרפ"א, עמד הרב קוק בישיבת "מרכז הרב", ונשא את אשר בלבו. פניו בערו. הוא תיאר את חזונו ביצירה תורנית גדולה, שתעמיד את יסודות התורה על מכונם ותכבוש לבבות לאהבת התורה. "עלינו ללכת בדרכו של הרמב"ם", קרא, "אשר ניסח וערך את תורת האמת באופן בהיר ומלכותי. גם בזמננו יש מקום ליצירה בסדר ובהיקף שאין דוגמתם – אשר ייתנו הוד והדר על תופשי התורה בארץ ישראל".

דבריו הדהדו. תלמידים, רבנים ומנהיגים הרימו את הכפפה. הרב מאיר בר-אילן, מראשי תנועת המזרחי ובעל כשרון ארגון מופלא, נרתם למפעל. הוא אסף סביבו חבורה נבחרת של תלמידי חכמים מופלגים ועטורי שם, כדי לייסד את האנציקלופדיה התלמודית – אבן יסוד חדשה בספרות ישראל.

הוא נסע לארצות הברית. לבו מלא חזון, פיו מלא אמונה. בעיירות ובקהילות, בבתי עשירים ובמוסדות ציבור, עמד וסיפר: על התורה, על עתידה, על הצורך לזקוף את קומתה של מסורת ישראל בלשון ימינו. נדיבי עם פתחו לבם ותרמו בעין יפה.

המערכת החלה להתגבש. בראש עמד הרב שלמה יוסף זוין – גאון מופלג, איש אשכולות ובעל סגנון ספרותי נדיר. כעורך ראשי הפך את הרעיון למבנה, את המבנה למציאות. כל ערך נכתב בידי גדולי תורה, בסדר מופתי ובלשון נקייה ומובנת.

לצידו שימשו עורכים מרוממים: הרב אברהם פרבשטיין, ראש ישיבת חברון; הרב רפאל שמואלביץ, ראש ישיבת מיר; הרב זלמן נחמיה גולדברג – כולם תלמידי חכמים עמוקים, אשר קידשו את עטם למפעל קודש.

והתוצאה – מפעימה. כל כרך חדש שיצא, התקבל בהתלהבות עצומה. בישיבות, בבתי מדרש, בבתים של שוחרי תורה, בישראל ובגולה – קראו בו בשקיקה. רבנים צעירים מצאו בו בהירות, מחנכים כתבו ממנו שיעורים, תלמידי חכמים השתמשו בו כבסיס ללימוד שיטתי ועיוני.

האנציקלופדיה התלמודית לא הייתה רק ספר – אלא תנועה של דעת, של אור, של אהבת תורה בצורתה המפוארת.

ואם תשאל: מאין בא הכול הזה – תדע כי בלילה שקט אחד בירושלים, ישב איש גדול אחד, הרהר ועשה.