מה מברכים על מרק עם חזיר? הרב במחנה המוות מצא פתרון גאוני

רעבים, רועדים מקור ומושפלים הצטופפו להם יהודי סאניק. לא היה להם דבר לאכול ולהשיב בו את נפשם מלבד סיר מהביל של מרק, שבתוכו צפו חתיכות של שומן חזיר. כאשר ראה הרב אהרונסון, רבה של קהילת סאניק, את החזיר, ידע כי לא יאכל מן המרק. אך כאשר הבין כי אם הוא לא יאכל מן המרק – אף בני קהילתו לא יאכלו ממנו, התגבר הרב וגמר אומר לאכול מן המרק. אך מה מברכים על מרק שכזה, מה מברכים על מרק עם חזיר? הרב נעמד, פנה אל העומדים סביבו ואמר: עקב המצב, אין לנו ברירה אלא לאכול מן המרק. אנא אכלו מן המרק ללא השומן, ועל המרק תברכו 'שהכל נהיה בדברו', ותכוונו שאכן גם החזיר נהיה בדברו...

סיפור זה אולי ממחיש יותר מכל את דמותו רבת ההוד של הרב אהרונסון, אשר למרות נסיבות חייו הקשות תמיד ידע להישאר איתן באמונתו ולדאוג לרווחתם הרוחנית והגשמית של כל מי שסביבו.

הרב משה יהושע אהרונסון נולד בשנת תר"ע (1910) בעיר ורשה שבפולין, למשפחה חסידית חמה ומשכילה. מגיל צעיר התבלט בעמקותו, בידיעותיו הרחבות וביראת שמיים. הוא למד בישיבות, מהחשובות באירופה – ביניהן "תורת חיים" בבריסק ו"בית אברהם" של חסידות סוכטשוב – שם התבססה דרכו בלימוד ובעבודת ה'. כבר בהיותו צעיר מאוד הוסמך לרבנות, ונשא לאישה את צביה גרינבוים, בת למשפחה יראת שמיים, שהייתה לו לעזר רב בדרכו.

במהלך שנות השלושים מונה לרבה של העיירה סאניק, עיירת שדה בפולין, בעלת קהילה יהודית לא גדולה, אך מלוכדת. הרב אהרונסון היה יותר מאיש הלכה – הוא היה דמות חינוכית, אב רוחני, מנהיג טבעי ואדם ששידר ענווה וחמלה. בני הקהילה העריכו אותו מאוד, והוא השפיע רבות הן בפן ההלכתי והן בפן החינוכי־קהילתי.

אך האידיליה לא נמשכה זמן רב. עם פלישת גרמניה הנאצית לפולין בספטמבר 1939, החלה תקופה קשה במיוחד ליהודים. בהתחלה נדד הרב בין לודז', ורשה וסאניק, עד שלבסוף גורש יחד עם בני קהילתו למחנה עבודה בקונין. במחנה זה נדרשו היהודים לעבודה קשה תחת תנאים בלתי אנושיים. אף על פי כן, הרב אהרונסון לא חדל ממנהיגות: הוא המשיך לקיים תפילות, למסור שיעורים, לענות על שאלות הלכתיות ולחזק את רוחם של בני עמו.

בתוך המחנה, תחת עיניהם הפקוחות של השומרים, כתב הרב ביומן – בעברית – את מה שראו עיניו, את מה שהתרחש סביבו ואת השאלות ההלכתיות שעמדו לפניו יום־יום. תיעוד זה היה מעשה גבורה בפני עצמו, ונעשה תוך סכנת חיים ממשית. כשהועבר בהמשך לאושוויץ, לבוכנוואלד ולבסוף לטרזינשטאט, נטל אתו את כתבי היד שנשמרו בידי ניצולים, והוציא אותם לאור לאחר המלחמה תחת השם "עלי מרורות" – ספר שחושף את המציאות הקשה לצד האמונה הבלתי מתפשרת של רב שנשאר נאמן לתפקידו גם בגיהינום.

לאחר שחרורו, גילה כי אשתו צביה ושני בניו נרצחו בשואה. זה היה שבר אישי כבד, אך הרב אהרונסון לא נשבר. הוא מצא שליחות מחודשת: לעזור לניצולים, לבנות מחדש את העולם היהודי ולשמר את שארית התורה שנשארה.

הוא מונה לרבם של מחנות העקורים באוסטריה, שם עסק ללא הרף בהתרת עגונות, בהקמת מוסדות דת, בהנחלת תורה ובהשבת כשרות לחיי היום־יום. בתוך כל ההרס – הוא בחר לעסוק בבנייה.

בשנת תש"י (1950), כשהוא בן 40, הרב אהרונסון התחיל הכל מחדש ונישא בשנית למלכה־רחל, ובשנת תשי"א (1951) הם עלו יחד לישראל. בארץ הקודש המשיך בפעילותו התורנית והרוחנית: בתחילה כיהן כרב שכונה בפתח־תקווה, ועסק בהפצת תורה, במענה לשאלות הלכתיות ובהקמת מוסדות חינוך. בהמשך שימש גם כרב בעיר עמנואל שבשומרון. הוא עסק רבות בהדרכת חקלאים בענייני תרומות ומעשרות, בייחוד בעיירות פיתוח ובאזורים חקלאיים מתחדשים.

מלבד ספרו "עלי מרורות", פרסם גם את ספר השו"ת "ישועת משה", שבו ניכרת דרכו ההלכתית – מדויקת, עמוקה, אך עם רגישות למציאות החיים. התשובות שבספרו משקפות את הניסיון הרב שצבר כרב תחת מצבים קיצוניים, וגם את רוחו האוהבת והמאמינה.

הרב משה יהושע אהרונסון נפטר בשנת תשנ"ד (1993), ונטמן בהר הזיתים בירושלים. הוא הותיר אחריו לא רק ספרים – אלא גם מורשת של עמידה באמונה בתוך החורבן, של מנהיגות שקטה ושל היכולת להמשיך לבנות – גם כשנדמה שהכול חרב.