שרד 29 שנים בהרים: סיפורו של החייל שלא נכנע

ב-9 במרץ 1974 הסתיימה מלחמת העולם השנייה.

עבור רוב העולם הסתיימה המלחמה כבר 29 שנים קודם לכן. אך עבור הירו אונודה נמשכה המלחמה עוד 29 שנים, עד שהוא השתכנע סוף סוף לצאת ממקום מחבואו באיי הפיליפינים, והסכים להניח את נשקו.

זהו סיפורו של אדם שלחם, הסתתר והתמיד – בשם צו אמונים שקיבל ב-1944. אבל זה גם סיפור על נאמנות, זהות ועיוורון.

הירו אונודה נולד ביפן בשנת 1922. כשהיה בן 20, גויס לצבא הקיסרי היפני והוכשר כקצין מודיעין. תפקידו היה לאסוף מידע ולבצע לוחמת גרילה. ב-1944 נשלח אונודה לאי לובאנג שבפיליפינים, עם הוראה מפורשת: "אל תיתן לאי ליפול לידי הכוחות האמריקאים, וכמו כן, לעולם אל תיכנע. אנו נשוב לקחת אותך – זה יכול לקחת זמן, אבל אנחנו נחזור."

כשהאמריקנים תקפו את האי בראשית 1945, רוב הכוחות היפנים נהרגו או נכנעו. אונודה נסוג אל ההרים שבלב האי יחד עם שלושה חיילים שבפיקודו – ושם הם נשארו. עבורם, הקרבות לא הסתיימו. הם שמרו על עמדתם, תקפו מקומיים שחשדו בהם כמרגלים, וראו בכל עלה נובל הוכחה ל"רמייה האמריקנית".

כחודש לאחר סיום המלחמה, בעת שאונודה והחיילים שאיתו ירדו מן ההרים בשביל לתפוס פרה ולשחוט אותה לאכילה, הם מצאו לראשונה כרזה שהושלכה מן האוויר, והכריזה כי המלחמה הסתיימה כבר לפני כחודש.

אונודה וחבריו קראו את הכרזה, אך הסיקו כי היא בסך הכל תעמולה אמריקאית שנועדה להוציא אותם ממקום מסתורם. היריות שעדיין נשמעו באזור שכנעו אותם בצדקת טענותיהם.

בהמשך הם מצאו כרזות המכילות פקודת כניעה בכתב מגנרל טומויוקי ימאשיטה, מפקד הארמייה ה-14 של צבא יפן. אך לאחר עיון ובדיקה, הם החליטו שהפקודות מזויפות, וגם הן אינן אלא הטעיה בלבד.

כארבע שנים אחר כך פרש אחד מן המסתתרים, והסגיר את עצמו לידי צבא הפיליפינים. יתר המסתתרים נמלאו חרדה, שמא הסגרתו תגרום ללכידתם, והם העמיקו להתחבא בהרים.

שלוש שנים אחר כך הוטלו מן האוויר כרזות עם מכתבים ותמונות מבני משפחתם של המסתתרים, שהפצירו בהם להסגיר את עצמם. אך אונודה וחבריו החליטו שוב שהכרזות הן זיוף ותעמולה בלבד.

בשנת 1954, כמעט עשר שנים אחרי סיום המלחמה, נורה אחד מן המסתתרים בראשו על ידי יחידת חיפוש שסרקה אחריהם, והוא נהרג במקום.

שמונה עשרה שנים אחר כך נהרג גם החייל האחרון שהסתתר עם אונודה, מאש המשטרה המקומית, ואונודה נשאר בהרים לבדו, כשהוא ממאן להיכנע עד טיפת דמו האחרונה. הוא ניזון מבננות וממעט אורז גנוב, כשהוא תופר את מדיו ומלטש את רובהו. הוא התעורר בכל בוקר מתוך הידיעה שהמלחמה עדיין נמשכת.

העולם סביבו המשיך הלאה. יפן שיקמה את עצמה, אמריקה שלחה אדם לירח, חומת ברלין נפלה. אבל בלב האי חי לו אדם שהזמן קפא עבורו.

צוותי חיפוש נשלחו אחריו בניסיון למצוא אותו, אך הוא היטיב להסתתר, ואף כוח שיטור לא הצליח למצוא אותו.

ב-1974, צעיר יפני בשם נויו סוגיאמה, חובב מסעות וחיפוש אחר "הבלתי ייאמן", הגיע ללובאנג כדי למצוא את אונודה. והוא הצליח. אחרי שיחה ממושכת, הוא הצליח ליצור קשרי ידידות עם אונודה, אך אונודה עדיין סירב להאמין לו שהמלחמה נגמרה. הוא הסכים לשוב רק אם מפקדו האישי יבוא ויורה לו אישית להיכנע.

ממשלת יפן איתרה את הקצין לשעבר, שבאותו הזמן היה סוחר ספרים. הוא טס לפיליפינים, הגיע אל מקום המסתור, ובמדים מלאים ציווה: "אונודה, אני מורה לך: הפסק את פעולותיך, המלחמה נגמרה."

רק אז הניח אונודה את רובהו. הוא יצא מהיער עטוי מדים מרופטים, נושא את חרבו, רובהו, 500 כדורים וכמה רימוני יד – כאשר כולם מתוחזקים בקפדנות.

על אף שבמשך השנים הרגו אונודה וחבריו כ-30 מקומיים, התחשבה ממשלת הפיליפינים בנסיבות המיוחדות, ואונודה זכה לחנינה מאת נשיא הפיליפינים. הוא שוחרר, ושב חזרה לארצו. כשהגיע ליפן, התקבל כגיבור בעיני הציבור היפני.

הירו אונודה חי עוד שנים רבות. הוא כתב ספר בשם "אין כניעה, מלחמת שלושים השנים שלי". ובראיונות שנעשו איתו אמר: "אני לא מתחרט על דבר. פעלתי על פי אמונתי – ואמונתי בצבא שלי הייתה שלמה."