כתב ארבע שורות שהדהדו מדוד לדור: מי היה הרב אבן בלעם?

רוח קלה נשבה בין בתי האבן שבכפר התימני, שעה שהשמש נטתה לשקוע מאחורי הרי החול. והנה, מתוך דרכי האבק שעלו מן המדבר, נראה שליח עייף ומתנשף, גלימתו מאובקת וצעדי רגליו כבדים.

ילד מן הבית הראשון שבקצה הכפר קרא: "אמא! שליח בא!", ותכף ומיד יצאו בני הבית לקראתו: האב והאם, הבנים והבנות, ואפילו הסבתא הקשישה הרימה ראשה ממשכבה.

בשתיקה כבדה אך חמה קיבלוהו אל ביתם. מבלי לשאול דבר, נתנו לו מים קרים לשתות, רחצו את פניו והניחו לפניו קערת דייסה מהבילה עם ניחוח זעתר וכוס תה ריחני. השליח אכל בדממה. ניכר היה כי הדרך היתה ארוכה וקשה.

משנסתיימה הסעודה, התכנסו בני הבית בחדר האחורי. הווילונות הוגפו, האור סונן ברוך. אז שלח השליח את ידו אל בין קפלי גלימתו, והוציא קלף מגולל.

"זו איגרת", אמר בקול שקט. "העתק שכתבתי בידי מאיגרת שנשלחה ממיודעי, שליח אחר אשר נשא את המקור לעיר הגדולה בצפון. זוהי איגרתו של רבנו משה בן מימון – הרמב"ם – אשר שלח דברי עידוד ונחמה לקהילות ישראל בתימן".

האב, גבר שיבה חכם ומיושב, לקח את הקלף בחרדת קודש. בידיים יציבות אך נרגשות פתח אותו, ועיניו רצו על השורות. את מילותיו של הרמב"ם קרא בקול צלול, ולבו פעם.

הרמב"ם פתח דבריו בנחמה – "אל תיראו ואל תיחתּו", כתב. "הגלות אומנם קשה, אך ה' לא עזב את עמו, ותורתו חיה". ואז פנה לדבר על ימות המשיח: "ואל יעלה על דעתכם שיתבטל סדר העולם או שיחודש בו טבע חדש. לא יגור באמת זאב עם כבש, אלא הכוונה – שיהיה שלום בעולם, ולא יפחד אדם מחברו".

הרעיון נשמע נועז, ומישהו שאל חרש: "וכי זו דעתו בלבד?". אך הרמב"ם הקדים את השאלה והשיב באיגרת: "ואל תזלזלו בפירוש הזה, שכן כך פירשו גם אנשי תבונה: רבי משה גקטיליא ורבי יהודה אבן בלעם".

האב מהנהן לאטו. "אבן בלעם... המדקדק הגדול. פרשן שהלך בדרכי המסורה אך האיר את המקרא באור הדקדוק והדיוק. תלמיד חכמים ממשפחת חכמים".

וכאילו חזרו ברוחם למאה קודמת, נזכרו – או דימו בנפשם – כיצד גדל אותו רבי יהודה אבן בלעם בעיר טולדו, תחת שלטון הח'ליפות. כיצד נדדה משפחתו אל סביליה, בעיצומם של ימי תהפוכות, כשאבו אל-קסים אבן עבאד הכריז על עצמאות העיר, והפך אותה למוקד של תחייה יהודית.

רבי יהודה, עודו צעיר, היה יושב והוגה. הוא אהב את לשון הקודש, את השירה, את פשטי המקרא ואת כתבי גאוני בבל. חיבב את דרכי רס"ג, אך לא נכנע להן כעיוור. כשהגיע אל הפסוק "ועיניתם את נפשותיכם", תמה על פירוש רס"ג שפירש "עליכם להרעיב את עצמכם": האמנם הכוונה היא לרעב דווקא? "לא כל אדם רעב מצום של יום אחד", כתב. "ראוי לומר: 'ועיניתם – בצום', גם אם אין תחושת רעב".

ופעם אחרת, בשעת לילה, לא הצליח להירדם. לבו עלה בזיכרון עוונותיו, ומרוב מחשבות קם ויצא אל בית הכנסת. שם כתב פיוט קצר אך נוקב:

"בְּזָכְרִי עַל מִשְׁכָּבִי זְדוֹן לִבִּי וַאֲשָׁמָיו

אָקוּמָה וְאָבוֹאָה אֶל בֵּית אֱלֹהַי וַהֲדוֹמָיו

וָאֹמַר בְּנָשְׂאִי עַיִן בְּתַחֲנוּנַי אֵלֵי שָׁמָיו

נִפְּלָה נָא בְּיַד ה', כִּי רַבִּים רַחֲמָיו".

פיוט שזכה להדהד מדור לדור.

כתביו ואמרותיו של הרב אבן בלעם לא נשכחו, והוא הובא על ידי גדולי המדקדקים – ובראשם ר' אברהם אבן עזרא, שכינהו "מזקני לשון הקודש".

והנה, כעבור מאה שלמה, זכרו של אותו חכם עודו עומד, והרמב"ם עצמו מביא את שמו באיגרתו לעדות.

השמש כבר שקעה, האיגרת קופלה ונמסרה לשמירה. השליח נשען לאחור, ובני הבית עוד ישבו בדממה – לא מדברים, נותנים לנחמה להיכנס ללבם.