"דוס התפלל": האמונה, הגבורה והחסד על מצוק מאדה

אפריל 1945. אי אוקינאווה, יפן.

שיירת ג'יפים מתקדמת באיטיות בדרך עפר רטובה. חיילים אמריקאים – מותשים, מיובשים, מלוכלכים עד העצם – יושבים בדומייה על גבי הרכב. הקרקע תחתיהם רועדת בקול נפץ פגזים מרוחק, אך עיניהם נשואות מעלה, אל מול מחזה מאיים: מצוק מאדה – תֵל טבעי עצום שגובהו כ-122 מטרים, מתוכם כשלושים וחמישה מטרים אנכיים לגמרי, כמו חומת אבן נטויה לשמים.

בתחתית המצוק חונה הדיוויזיה ה-77 של צבא ארצות הברית. מולם ניצב יעד שנראה בלתי אפשרי: לעלות – ולכבוש. שיפוע אדמה תלול, חלקלק, מסולע, שבקצהו עליונה של גבעה מבוצרת לעילא, משופעת בבונקרים יפניים תלת-קומתיים, קשורים זה לזה בסולמות וחפירות, ומוחזקת היטב בידי לוחמים יפניים מיומנים ונחושים. מעוז כמעט בלתי חדיר.

בין עשרות החיילים העומדים למרגלות המצוק, נמצא אדם אחד חריג למראה. שיערו חום בהיר, פניו שקטות, עיניו טובות, בן 26 בלבד – שמו דזמונד דוס. הוא איננו מפקד, ואיננו לוחם חמוש: הוא חובש. חובש קרבי. ובכל זאת, דוס מוכר היטב בקרב חיילי הפלוגה – לא רק בזכות אומץ לבו שזיכה אותו כבר בהמלצות לעיטורי גבורה על חילוץ פצועים תחת אש בגואם ובלייטה, אלא בעיקר בזכות אישיותו.

דוס – גוי מאמין, אדם מאומות העולם שדבק באמונה פשוטה, נוהג להסתובב תמיד עם תנ"ך בידו. איננו מתבייש בתפילתו. מרבה להגות, להתפלל, להיטיב, לעזור, לחייך. כל מי שהכירו – אהב אותו. כל מי שראה אותו – ראה אדם טוב. מופת של חסד. אמונה. מסירות.

באותו ערב מתכנסים מפקדי הפלוגה, ודוס בתוכם. "הגיעו פקודות מן המטה", מודיע המפקד. "עלינו לעלות ולכבוש את מצוק מאדה – בכל מחיר".

המילים נופלות בכבדות. הרי זו משימת התאבדות כמעט ודאית. חיל רגלים, נטול יתרון טופוגרפי, העולה על גבעה מבוצרת היטב, תחת אש מדויקת – מה סיכויו לשרוד?

והרי גם דוס, כחובש, מטרה בולטת במיוחד. היפנים יודעים היטב: פגיעה בחובש – משמעותה פגיעה בכלל היכולת הרפואית של הכוח הלוחם. ודוס? הוא מעולם לא נשא נשק, מתוך אמונתו התמימה בציווי של "לא תרצח" – אך גם מעולם לא נרתע.

עם רדת הלילה, יוצא דוס, יחד עם שני חיילים נוספים, למשימת פריצה שקטה. הם מטפסים בחשאי על ראש המצוק, כשהם נושאים עימם רשתות טיפוס. הצליחו להגיע לראש – פרשו את הרשתות, חיברו אותן במיומנות, וירדו מיד חזרה אל תחתית ההר.

עתה, כשהסולמות במקומם – נעמד המפקד ואמר: "הגיע הזמן. לעלות. ולקחת את הגבעה".

ואז, לפתע, נשמעה קריאה עדינה: "הגברים צריכים להתפלל לפני שהם עולים", אמר דוס, בקול שקט.

הוא התכוון שכל אחד יתפלל בעצמו. אך המפקד הביט סביב, ואמר בקול רם: "כולם! דוס רוצה להתפלל בשבילנו".

החיילים התאספו. שקט השתרר, ודוס עמד והתפלל. תפילה שקטה, עמוקה, בוקעת מן הלב. מילותיו לא נכתבו ביומן, אך כולם זכרו את האמונה שפיעמה בתוכן. תפילה אל מול כוחות השחור. תקווה מול עוצמה יפנית מבעיתה.

כמה שעות לאחר מכן, ניסתה פלוגה נוספת לפרוץ את ההר. היא נבלמה באבדות כבדות, ונסוגה. כיבוש הגבעה הוטל כולו על הפלוגה של דוס.

והיא עלתה.

עברה מפילבוקס לפילבוקס. פרצה. טיהרה. השתלטה. תשע עמדות מבוצרות, בזו אחר זו.

ולא נהרג אף חייל אחד. רק פצוע אחד נרשם.

הישג בלתי נתפס.

במטה לא האמינו.

שלחו הודעה חוזרת: "כיצד הצלחתם?".

והתשובה שנשלחה חזרה מן הפלוגה הייתה קצרה: "דוס התפלל".

לא יהודי היה דזמונד דוס. אך כפי שהעידו כל מכריו – הלך בדרכי החסד והצדקה, כאחד מחסידי אומות העולם. תפילתו הזכירה את תפילת דוד, לבו – את לבו של אברהם, ומעשיו – את מעשי חסד של כל אדם שהולך בתמימות ובאמונה.

לעיתים, דווקא מי שאיננו שייך לעם היהודי מעורר בנו השראה יהודית עמוקה – בתפילתו, באמונתו ובאהבת האדם שבו.

ואנחנו, הקוראים את סיפורו ממרחק של עשרות שנים, אם נבקר באיי אוקינאווה ונישא עיניים – אל מצוק מאדה – נזכור דבר אחד פשוט: "דוס התפלל".