מן האחוזה אל הישיבה: קורות חייו של רבי שכנא מלובלין

בהיותו בן שבע־עשרה, עזב שכנא בן יאשקא את ביתו בלובלין ויצא לפוזנא הרחוקה, ללמוד תורה מפי הגאון רבי מנדל ורנק. עיניו היו חדות, זיכרונו בהיר ואוזנו לא החמיצה דבר. לימים, כשישב על מדין, היה מצטט בשמם של רבותיו דינים ששמע עוד בנעוריו. אחד מהם – בעניינו של אדם שנתן מתנות לאישה באופן שיכול להתפרש כקידושין – עורר פולמוס. רבי מנדל, ראש הישיבה שלו, פסק כי יש לחוש שמא נתכוון לקדשה, ולפיכך חייב אותה בגט. שכנא הצעיר שמע וחרת את ההכרעה בזיכרונו.

משם עבר לישיבת קראקא המעטירה, ולמד שם קרוב לעשר שנים אצל גדול הדור – רבי יעקב פולק, ראש המתיבתא ותקיף ההלכה. כשעזב רבי יעקב את קראקא, חזר ר' שכנא ללובלין – אך כבר לא כתלמיד, אלא כגדול בתורה, מגדולי תלמידיו של רבו, ונודע בכל ערי פולין כתלמידו המובהק של רבי יעקב. תלמידו של ר' שכנא – הרמ"א – הדגיש שוב ושוב את עובדת היות רבו מגדולי תלמידי רבי יעקב פולק, וכך גם כתב: "אשר כל גדולי הארץ הזאת הם תלמידיו".

בלובלין מונה ר' שכנא לדיין הראשי ולראש הקהל, ועמד בראשותה של הקהילה כמעט ארבעים שנה. הוא ייסד בה ישיבה לתפארת, ששמה נישא בפי כל, ואליה נהרו תלמידים מכל רחבי פולין. ישיבה זו נחשבה בעיני רבים כממשיכת דרכה של ישיבת קראקא, שאיבדה מהדרה לאחר פרידתה מרבי יעקב פולק.

בין תלמידי הישיבה היה בחור צעיר מקראקא – משה איסרליש – שעתיד להיקרא "הרמ"א". הוא עזב את עיר מולדתו ובא ללמוד מפי רבי שכנא בלובלין. גם רבי חיים בן בצלאל, אחיו הבכור של המהר"ל מפראג, למד לצידו של הרמ"א בישיבה זו. שנים לאחר מכן, כתב: "ולמדתי בזמן שלמד בו גם כן הרב משה איסרליש... ובפרט הגאון המופלא מהר"ר שכנא ז"ל. ומנהגי ארץ מולדתי עדיין חקוקים ומצוירים בלבי מאותם הימים".

ר' שכנא לא הסתפק בהוראה. הוא נטל אחריות גם על ענייני הקהילה, ואף עסק במסחר ובניהול הרכוש הרב שירש ממשפחתו. שרים רבים היו לקוחותיו, והרווחים שצבר שימשו אותו לתמיכה בישיבתו ולסיוע לנזקקים. את בתו האהובה, הרבנית גולדה, השיא לתלמידו המובהק, הרמ"א. אך נישואיהם לא ארכו – גולדה הלכה לעולמה בדמי ימיה. האגדה מספרת שבעלה ספד לה בפסוק טעון־כאב: "פקדו נא את הארורה הזאת וקברוה, כי בת מלך היא". "פקדו את האדמה הארורה, שנתקללה מאז קיבלה את דמו של הבל, שכן עתה נאלצה לקבור את גולדה אשתי – בתו של המלך, הלא הוא רבי שכנא – גדול הרבנים".

גדולתו של ר' שכנא לא הוכרה רק בידי תלמידיו. גם המלך זיגמונד הראשון חלק לו כבוד – הוא הפחית את מיסיו האישיים לשלושה פלורין לשנה בלבד, והתיר לו להתגורר בכל עיר ועיר בממלכת פולין. בכתבים המלכותיים נקרא "דוקטור היהודים בלובלין".

בחלוף השנים מונה רבי שכנא לרב הראשי של שלושה רבעים מערי פולין, ואילו ר' משה פישל קיבל את הרבנות על הרבע הנותר. הם קיבלו סמכות מלכותית לדון, להעניש ואף להחרים יהודים, וכל רב אחר היה זקוק לאישורם לשם מינוי, גירושין או קידושין. משכורתם שולמה ממס שנגבה על ידי הקהילות – עדות למעמדם הרם.

במשך השנים נהרו אליו יהודים רבים – תלמידי חכמים, ראשי קהל וסוחרים שדרכם לא תמיד עלתה יפה. בירידי לובלין הגדולים היה רבי שכנא פוסק בין סוחרים, לעיתים גם בניגוד לדעת רבנים אחרים, מבלי לחשוש. את הקנסות שגבה ממי שהפר את פסקיו חילק לסוחרים עניים – דבר שזכה לשבח מחד, אך עורר עליו קובלנות מאידך. היו שפנו למלך, וכתוצאה מכך צומצמה סמכותו – אך שמו בעולם לא ניזוק. להפך – שמו התפשט בכל תפוצות ישראל, ורבים פנו אליו בשאלות הלכה.

כמו רבו הגדול, היה גם רבי שכנא עניו בהליכותיו, אך תקיף בענייני הלכה. פעם אחת אף החרים תלמיד חכם מופלג וזקן, שהטיל ספק בגט שכבר ניתן. ר' שכנא דן אותו כמי שעבר על חרם דרבנו תם, האוסר להוציא לעז על גיטין תקפים – ולא נרתע מלהענישו.

מסורת עתיקה בלובלין סיפרה כי בכל פעם שנפטר רב העיר, נהגו לפטרו קודם מן המשרה, כדי שלא תישאר הרשות על שמו לעד. אך כשנפטר ר' שכנא, ביום שישי, ראש חודש כסלו – נטרפה השעה, ולא הספיקו לפטרו. כך נותר ר' שלום שכנא רב העיר לובלין – לעולם.

בבית העלמין העתיק של לובלין שופצה ושוקמה מצבה אחר מצבה לאחר חורבן הנאצים – אך מרוב המצבות לא נותר דבר. ורק מצבה אחת, כמעט יחידה, נותרה עומדת על תלה: מצבתו של ר' שלום שכנא, גדול דורו, ששמו נישא בפי כל גם דורות לאחר לכתו.