הספר שהודפס בלי שם: סיפורו של הרב יוסף מייא

תחת רשרוש קבוע ומתכתי של גלגלי שיניים, עמדו שני אחים צעירים זה לצד זה, רכונים ומרוכזים אל לב לבה של המלאכה – מכונת דפוס כבדה, עשויה ברזל וידיות עץ, שחלקיה התנשפו כחיה מגששת. הייתה זו מכונה מודרנית יחסית לזמנה, אחת ממכונות הדפוס המשוכללות בברסלאו של ראשית המאה התשע-עשרה, בבית הדפוס שבבעלות אביהם – ר' יחיאל מיכל מייא, מוכר ספרים ונדבן מקומי נודע.

שני האחים, מיכאל שמעון ויוסף, עמדו עתה בדממה, מביטים בסיפוק בגיליונות המתמלאים בדיו בזה אחר זה, נושאים את "ארבעת הטורים" עם הערותיהם ודיוניהם. שני האחים לא היו פועלים, כי אם תלמידי חכמים – שניים שהעמיקו בלימוד זה בצוותא, החליטו להעלות על הכתב את פירות עיוניהם, וכעת זכו גם להדפיסם לרבים.

מיכאל שמעון שבר את הדממה, קולו נמוך אך החלטי: "אני חושב, יוסף, שלא נכתוב את שמותינו על החיבור הזה. אם דברי התורה ראויים – יתקבלו, ואם אינם ראויים – אל נא נושיע להם בשמנו. תורה איננה סוחרת כבוד".

יוסף הנהן בשתיקה, עיניו עוקבות אחר הדף הרטוב והכהה שזה עתה נדפס. היה בהם הסכמה שקטה, של מי שכבר אמר את דעתו פעמים רבות בלימוד, וכעת נותן לה להיחתם במעשה.

יוסף היה צעיר ממיכאל שמעון, אך לימים שמו נודע ברבים יותר. בן לאב חסיד ובעל יוזמה – ר' יחיאל מיכל, שבנה בידיו את מוסד הדפוס היהודי בעיר – ינק יוסף את אהבת הספר וההשכלה כבר מינקות. בית אביו לא היה רק מקום של דפוס, אלא גם אוצר רוח פתוח לרווחה.

משגדל, נשא יוסף את שרה, בתו של הגאון ר' ישעיה פיק ברלין, אב"ד ומרא דאתרא דק"ק ברסלאו. הקשר ביניהם לא היה רק משפחתי – היה זה קשר של הערכה הדדית ושיח תמידי. פעמים רבות, בהיותם יחד בסעודת שבת, עת שיחקו הילדים בפינה, היו האב והחתן מתדיינים בדברי תורה, והללו נרשמו והועלו אחר כך בחיבורי יוסף, כאות הערכה לתורתו ולחוכמתו הרבה של חמיו הגדול.

משהלך ר' ישעיה לעולמו, הייתה הקהילה תמימת דעים – רק יוסף, שכבר נודע כתלמיד חכם ודרשן, יכול למלא את מקומו. מונה לרבה של הקהילה, ושם עשה חיל – בלימוד, בהוראה, ובעזרה לבני תורה. רבי עקיבא איגר, מגדולי הדור, חלק לו כבוד של ממש: הוא התארח בביתו, ובמכתב ההסכמה לשמירת זכויות הדפוס של חיבוריו, כינהו "ידידי ורב חביבי... הצדיק מו"ה יוסף מייא נ"י". ובמכתב אחר הזכיר אותו ואת אחיו "היקרים יראי ה'".

הרב יוסף מייא לא היה רק תלמיד חכם – היה גם אמיד ובעל לב רחב. אחיו, מיכאל שמעון, סיפר עליו בהספד שנשא אחר מותו כי החזיק בחורים ללמוד תורה על חשבונו, ואף סייע לרבי עקיבא איגר בפרנסת ביתו בעת קושי. עשירותו הייתה לו לאמצעי לקדם תורה, ולא לצבירת רכוש לשמה.

מותו של הרב יוסף הגיע בטרם עת – בד' בכסלו תקע"א, והוא בן ארבעים וחמש בלבד. ההלוויה התקיימה למחרת, והמוני העיר ליוו את מיטתו. בבית הכנסת נשא מיכאל שמעון את דבר ההספד, כשתיאר את אחיו כ"פרח שושן", "מתמיד גדול" ו"מלומד בחיים קצרים וגדולים כאחד".

ובבית העלמין שבברסלאו, נחקקה מצבה שמילותיה מהדהדות עוד עד היום: "צדיק כתמר יפרח... יושבי חלד מר יבכיון, כי אבד צדיק פס חבר... ארון אלקים נלקחה, אבד חסיד ואיש נבר...".

כך ירד המסך על חייו של איש תורה ודעת, בעל חסד ואמת, שידע להאיר בדפוס, בלימוד ובמעשה. אך מבעד לדפי הספרים שיצאו ממכונת הדפוס ההיא – ממשיכים דבריו להדהד גם לדורות שלא ידעוהו, ועד היום מודפסים ההגהות וההערות שלו ושל אחיו – בהדפסות החדשות של הטור.