להיקבר עם אבותינו: סיפורו של בית העלמין הישן של לובלין

תחת שמי ערב משחירים, וברוח הצוננת הנושבת מן היערות שמסביב ללובלין, ניצבה קבוצה של יהודים. עיניהם היו פקוחות לרווחה – לא מתוך פחד, אלא מתוך דממה כבדה, מהולה בצער ובקבלה. איש לא דיבר. כולם התעטפו בטליתותיהם ועמדו דום.

מולם – אוסף של איכרים גסים, שיכורי שנאה, רובם לבושי מדיהם הקרועים של הקוזקים. צחוק לעגני פרץ מפיהם לנוכח הקדושה החרישית הזאת. אחד מהם, צעיר רחב כתפיים ועיניים עכורות, פסע קדימה, הרים את ידו וקרא בקול: "נו? איך תרצו למות? ביריה? בחרב? או אולי נתלה אתכם כמו כלבים?".

השקט נמשך רגע אחד. ואז, מתוך המעגל, פסע קדימה איש זקן, הדור פנים, זקנו לבן וארוך כשל כהן מקדם. הוא הביט בקוזאק בעיניים שקטות וענה בקול רך: "אנחנו מבקשים דבר אחד: להיקבר עם אבותינו – חיים".

דממה. ואז פרץ של צחוק – גס, מתגלגל, חייתי.

"מה?! לקבור את עצמכם? יופי. קדימה – לבית העלמין!".

וכך, בשיירה שקטה, ליוו הקוזקים את הקבוצה היהודית אל בית העלמין הישן של לובלין. שם, על אדמת הקודש שעליה דרכו חכמים, חפרו הרוצחים בור. איש לא צעק. איש לא בכה. האנשים נעמדו על שפת הקבר, פתחו את סידוריהם האחרונים, והתפללו. תפילת "אנא בכוח", שירת "אדון עולם".

ובשלב מסוים – החלו לרדת פנימה.

זה היה באותו יום שבו פרצו הקוזקים אל הרובע היהודי של לובלין. השחר בקושי עלה, והם כבר פתחו בטבח. הם לא הבחינו בין זקן לתינוק, לא חסו על נשים הרות או על ילדים רכים. ברחובות נשמעו צרחות, נשברו חלונות. משפחות שלמות נמחקו.

אבל הקבוצה הזאת עוד ניסתה להילחם. הם הסתירו את מי שיכלו, סיכלו פריצות, חסמו רחובות. בסופו של דבר נכנעו. והוצבו מול הדילמה: לבחור במוות – או לבחור את סוגו.

והם בחרו לשוב אל האדמה שממנה צמחו. אל המקום שבו קבורים אבותיהם. אל בית העלמין העתיק של לובלין.

הוא נוסד במאה ה-16, על מגרש אחד מתוך שלושה שהוקצו ליהודים, במסגרת עסקה רשמית שכללה מס שנתי של שנים-עשר מרקים וכמות מדודה של חלב נרות.

המצבה הקדומה ביותר שנותרה עד היום היא של רבי יעקב בן יהודה הלוי קופלמן, משנת 1541 – מצבה עתיקה ומכובדת, שלפי הכיתוב עליה קברה תחתיה אדם צדיק ויישר. אך האזכור הרשמי הראשון לבית העלמין כולו הוא מ-1555, אז ניתנה ליהודים הזכות הרשמית לקבור בו את מתיהם.

מאז ועד לאותה שנת טבח ב-1655, שגשגה לובלין כמרכז יהודי. רבנים גדולים קבורים שם: מהרש"ל, רבי עזריאל הורביץ, החוזה מלובלין, מהר"ם מלובלין ורבים אחרים.

דווקא הם – קברניטי הרוח – הם שהפכו את המקום לקדוש. ועל כן, כשנשאלה השאלה כיצד למות – ביקשו היהודים להיקבר בין אלו שמהם למדו. לא לחינם היה המקום הזה למקדש מעט, ולא לחינם נכתב כי שמות הקדושים שנרצחו באותו יום – חרותים באבן שבחומת בית הקברות.

בשנת 1830 כבר לא נותר בו מקום. קבורות חדשות הועתקו לבית קברות אחר. אבל הלב – הלב נשאר כאן.

במלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את מצבות העץ. ב-1939 השתמשו הנאצים באבנים כדי לסלול כבישים. מתוך שלושת אלפים מצבות – נותרו רק מעטות.

אבל לא הכול אבד. בשנות השמונים החלה האגודה לשימור המורשת היהודית בלובלין לאסוף, לתעד ולשקם. בין 1988 ל-1991 חוללו שוב קברים, ו-40 מצבות נוספות נהרסו.

ובכל זאת, כיום – מי שנכנס בשערי בית העלמין הישן של לובלין עובר דרך ההיסטוריה. הוא שומע את לחישת הרוח בין המצבות, שומע תפילה שלא נאמרה עד תומה, מריח את ריח הדם והאפר והקודש שנמהלו יחד באדמה הזו.

ובקצהו של שביל אחד – נמצא תל אדמה פשוט.

אולי שם...

שם קבורים החיים ההם.