"והוא ספר מאיר עיניים": תולדות חייו של רבי מאיר פוזנר

בשלהי יום סגריר אחד, נכנס שליח לעיר למברג. הוא בא מראוויטש הרחוקה, בשליחותו של אב"ד העיר ההיא, הגאון רבי יהודה ליב נומברג. ידו אחזה במזוודה קטנה, ובתוכה מכתב חשוב, כמעט אישי.

מטרת שליחותו הייתה ברורה: להדפיס מחדש את ספרו של חמיו של רבו – הגאון המופלא רבי מאיר פוזנר, בעל "בית מאיר". אך בטרם יובא הספר אל בית הדפוס, החליט רבי יהודה ליב נומברג לבקש את ברכתו והסכמתו של אחד מגדולי הדור, פוסק הדור ממש – אב"ד לבוב, רבי יוסף שאול הלוי נתנזון, בעל השואל ומשיב.

השליח, שזה עתה ירד מן העגלה, החל לתור אחר בית הרב. הוא שאל את עוברי האורח: "סליחה, היכן ביתו של הרב נתנזון?", ותשובה אחת הייתה בפי כל: "הנה לך אל הבית הנאה אשר בצד בית הכנסת הגדול. שם גר הרב של כל העיר".

השליח פסע אל הבית – בית פשוט ונאה, נטוע בשקטה של סמטה קרובה לבית הכנסת. הוא דפק על הדלת בעדינות, ובמהרה פתחה לו אישה נעימת פנים, עיניה מאירות וידיה עדיין רטובות ממלאכה.

"הרב נתנזון בבית?", שאל השליח ביראה קלה.

"בעלי איננו כעת", השיבה האישה בחיוך. "הוא אוכל עם העניים, בבית התבשיל שייסד".

השליח הרים גבה בתמיהה: "הרב אוכל... עם העניים?".

"כן, כן", השיבה האישה ברוך. "הוא הקים בית תמחוי, וכדי שלא יתביישו העניים, נוהג לאכול איתם לעיתים, כאחד מהם. כך הם חשים שווים, ולא נזקקים".

לבו של השליח התרונן לשמע הדברים. הוא הודה לאשת הרב, והלך בעקבות דבריה אל בית התמחוי.

כשהגיע לשם, ראה מחזה מפעים. בתוך האולם הצר והפשוט ישב הרב עצמו, עטור בזקן כסוף ופנים מאירות, מוקף עניים ונזקקים. לוחש מילה טובה לזקן כפוף, מניח יד על כתפו של יתום קטן, מספר מעשה חינוכי ומחיה את נפש השומעים. כולו אהבה, כולו חסד. לא ניכר עליו שהוא מגדולי הדור – אלא כאחד מהיושבים.

השליח התקרב אליו ביראה וכבוד. "רבי יוסף שאול נתנזון...", לחש לעצמו. "הלא הוא עמוד ההוראה בדורנו, בעל השואל ומשיב, אשר קהילות ישראל כולן שואלות פיו".

הרב הבחין בו, חייך בחום ונטל מידו את האיגרת. פתח וקרא. פניו אורו. "מהדורה חדשה של בית מאיר? ברוך הבא! המתן לי רגע, אסיים את ברכתי ונלך לבית הכנסת".

לא עבר זמן רב, והרב והשליח צעדו יחדיו אל בית הכנסת. שם, במזרח, פתח הרב את האיגרת מחדש וקרא בקול: "בקשת הסכמה למהדורה חדשה של ספר בית מאיר". עיניו ברקו. "רבי מאיר פוזנר!", קרא בהתלהבות, "הלא הוא אחד הגאונים הנשכחים של הדור הקודם! בכל פעם שאני מעיין בספרו – אני מתפעל מחדש מן החריפות, העמקות, והבהירות!".

מיד נטל קולמוסו וישב לכתוב הסכמה נלהבת: "והוא ספר בית מאיר, כשמו כן הוא, כי הוא מאיר עיניים לכל באי בית שמואל, והוא יורד ונוקב עד תהום עמקי מצולות הש"ס… וכמעט אומר שאין ערוך אליו בכל מפרשי דברי השו"ע והפוסקים האחרונים, ועל דבריו יש לסמוך לדינא כעל משענת חזק…”.

אבל מי הוא רבי מאיר פוזנר, זה אשר על ספרו הפליא כל כך בעל השואל ומשיב?

רבי מאיר פוזנר נודע כאחד מגדולי המשיבים בדורו. אף רבי עקיבא איגר פנה אליו בשאלות! כבר בגיל שלוש עשרה הכירו בו חכמים תבונה ובגרות של איש, והוכנס לחופה – כפי שהיה מקובל בחכמים צעירים.

שבע שנים ישב בפוזנן, עיר חותנו, וכשנפטרה אשת נעוריו – עבר לליסא, נשא שם אישה חדשה, ושם, במשך ארבע עשרה שנה, לא מש מאהלה של תורה. עילוי היה ומופלג, ובלע כל חכמה בשקיקה. כל שומעיו העידו עליו שלא זו בלבד שהבין הכל לעומקו – אלא שגם הסביר לאחרים בבהירות שאין דוגמתה.

בגיל שלושים ושש נקרא לכהן כרבה של מעזריטש. לאחר ארבע שנות כהונה מסורה – נקרא לעיר קניגסברג הגדולה, והוא אך בן ארבעים. בכל בוקר היה קם בעוד החשכה שוררת, וצועד לבית המדרש – ללמד תורה עוד קודם שיתפלל.

בדרכו, לעיתים קרובות היה פוגש בדמות הדורה הצועדת לכיוון ההפוך – פרופסור מן האוניברסיטה המקומית, ששמו היה עמנואל קאנט. הם כבר היו רגילים לראות זה את זה, ועל אף השוני הגדול כל כך בחייהם, היו מברכים זה את זה לשלום.

לאחר שנים עבר לשוטלנד, למלא את מקומו של רבי אלחנן אשכנזי, בעל "סדרי טהרה", ושם שירת את הקהילה עד יומו האחרון – בן שמונים ושתיים במותו, בגיל מופלג ונאה לדורו.

שלשה ילדים בלבד נולדו לו – שני בנים ובת. בכורו, יהודה ליב, היה כמותו ממש בכישרון ובתבונה, אך נפטר בגיל צעיר כל כך – יום אחד לפני יום הולדתו החמש-עשרה. את בנו השני, חיים, לימד ולימד עד שחיים נהפך לו לתלמיד חבר – ואף ירש את מקומו ברבנות. אך הרב חיים לא זכה לילדים.

על אף גדולתו, נמנע מלתת הסכמות לספרים, מתוך זהירות יתירה – מלבד פעם אחת בלבד, לספר "גינת ורדים" של רבי יוסף תאומים, בעל ה"פרי מגדים". הוא התפעל מאד מהרעיון ומההברקה בספר ששבעים כללים יש בו, כולם היו נראים לו גדולים ונהדרים.

כך חי וכך נפטר רבי מאיר פוזנר – בשיבה טובה, ובשם טוב ומיוחד.

והשליח, אשר שב לבית הדפוס בלבוב, אחז בידו את ההסכמה בכתב ידו של הרב נתנזון, ובלבו הרהר: כמה טוב שיש מי שזוכר את האורות הגדולים שהיו – ומאיר בהם גם את הדורות הבאים.