600 מטר, 2 מיליון טון: למה נגנז "פרויקט חבקוק"?

הימים – ימי מלחמת העולם השנייה. הקרב על האוקיינוס ​​האטלנטי נמצא בשיאו.

ספינות בריטיות ואמריקניות שטות בשיירות עצומות בין אמריקה לבריטניה, נושאות אספקה ​​קריטית למאמץ המלחמתי, אך הצוללות הגרמניות מאיימות לקטוע את עורקי התחבורה הימיים.

הצוללות, היו מתקיפות כל אונייה שניסתה להפליג במרחבי האוקיינוס העצום, והאוניות של בעלות הברית נותרו חסרות ישע בלב הים. הדבר היחידי שיכול היה לעמוד בפני הצוללות היה מטוסי הקרב, שהיו יכולים להבחין בצוללות מן האוויר ולהפציץ אותן. אך הגודל העצום של האוקיינוס האטלנטי לא אפשר למטוסי בעלות הברית, שלא יכלו להתרחק יותר מידי מן החופים, להגן על האוניות לאורך כל הדרך.

הפתרון הטבעי היה לבנות נושאות מטוסים בכמות גדולה, שתספיק לליווי אווירי צמוד עבור כל השיירות. אך בניית נושאת מטוסים היא תהליך ארוך, יקר וממושך, שלא היה מעשי באמצע המלחמה.

טובי המוחות של בעלות הברית ניסו בכל כוחם למצוא רעיון יצירתי שיוכל להוציא אותם מהפלונטר, ולהסיר מעליהם את המצור הימי הגרמני.

מתוך המצוקה נולד רעיון חדש ומהפכני. אם אין לנו משאבים מספיקים כדי לבנות נושאות מטוסים סטנדרטיות, נוכל לבנות נושאות מטוסים עשויות מקרח. נושאות מטוסים אלו, יהיו גם מוגנות מפני הטבעה, מכיוון שהקרח, כידוע, צף על המים.

הראשון שהגה את הרעיון של מבנה ימי מקרח היה ג'פרי פייק. פייק, היה מדען יהודי בריטי, גאון אקסצנטרי שתפקידו הרשמי היה יועץ מדעי במטה יחידת המבצעים המשולבים הבריטית, שבפיקודו של הלורד לואי מאונטבאטן. פייק הציע בשנת 1942 לבנות ספינה ענקית מקרח – משאב זול, זמין ובלתי ניתן להטבעה.

אך חיסרון אחד משמעותי יש בקרח, הוא איננו חזק מספיק, ניתן לבקע אותו לרסיסים באמצעות ירי פשוט.

את הפתרון לבעיה הזו סיפק הרמן מארק. מארק היה כימאי וקריסטלוגרף אוסטרי ממוצא יהודי, שלימד באוניברסיטת וינה. כאשר הנאצים סיפחו את אוסטריה, הוא נמלט לקנדה, ולאחר שנתיים עבר לארצות הברית על מנת ללמד במכון הפוליטכני של ברוקלין.

על פי בקשתו היועץ המדעי הראשי של יחידת המבצעים המשולבים, שהכיר את מארק לפני המלחמה, נפגש מארק עם פייק, ששהה אז בארצות הברית. פייק סיפר לו על הרעיון ועל הבעיה, ומארק הציע להוסיף לקרח נסורת בכמות קטנה, כארבעה אחוז מהתערובת. בעת ששהה בקנדה עבד מארק במשך שנתיים בתעשיית העץ, ועל פי ניסיונו, תערובת הקרח והנסורת הייתה חזקה בהרבה מקרח נקי, והיא גם נמסה לאט יותר.

פייק הציע את הרעיון למפקד היחידה, אדמירל לואי מאונטבאטן, שהתלהב מאוד מן הרעיון היצירתי, והורה מיד לערוך ניסויים להיתכנות ביצוע הפרויקט.

בניסויים שנערכו נמצא שהתערובת החזקה ביותר היא תערובת שמכילה 14% נסורת ו86% מים. החוזק שלה הוא כמעט כמו בטון. עורכי הניסיונות. החליטו לקרוא לתערובת בשם "פייקריט", על שם הוגה הרעיון.

עד מהרה בוצעו ניסויים שונים, על מנת לבדוק את עמידות החומר בתנאי מלחמה. בין היתר בוצע ניסוי בפני ראש הממשלה צ'רצ'יל, שבו העמידו לבנה של פייקריט, וירו בה באקדח מטווח קצר. הכדור ניתז הצידה, ולא חדר אל תוך הקרח. צ'רצ'יל התלהב מאוד, ועודד את קידום הפרויקט.

שמו של הפרויקט הלא יאמן נקרא "פרויקט חבקוק", על שם הפסוק שנמצא בנבואת חבקוק: "רְאוּ בַגּוֹיִם וְהַבִּיטוּ, וְהִתַּמְּהוּ תְּמָהוּ: כִּי-פֹעַל פֹּעֵל בִּימֵיכֶם, לֹא תַאֲמִינוּ כִּי יְסֻפָּר".

אך התברר כי הפרויקט היה שאפתני מידי.

אורכו של הקרח, היה צריך להגיע ל 600 מטרים, כדי שיוכל לאפשר המראה של כל סוגי מטוסי הצי. עוביין של הדפנות היה צריך להיות לפחות 12 מטר, בשביל שיוכלו לעמוד בפני הפצצות טורפדו. משקלו של משטח קרח כזה הגיע לכדי 2,000,000 טון!

בנוסף, משטח הקרח היה צריך להכיל בבטנו מערכות קירור אדירות, שיוכלו לשמור על המשטח הענק הזה במצב קפוא גם במהלך היום, כאשר השמש זורחת עליו. התקנת מערכת ההיגוי בגוש בעובי כזה יצרה בעיות הנדסיות לא פשוטות, שסיבכו עוד יותר את ייצור המשטח העצום.

נעשו ניסיונות בקנדה, ארץ עשירה במים ועצים, לבנות דגמים ראשוניים של הספינה, אך מלאכת התכנון והבנייה התעכבו עוד ועוד, עד שכבר התקרב הקיץ, שבו בין כך לא היה שייך להחזיק אונייה מקרח.

הפרויקט נדחה לשנה הבאה, ובינתיים, מחד, ארצות הברית הספיקה לייצר עוד ועוד נושאות מטוסים, ומאידך, צי הצוללות הגרמני הפך לאפקטיבי פחות ופחות.

בשנת 1944, לאחר השקעת מיליוני פאונדים ומאות שעות מחקר, הוחלט לגנוז את הפרויקט. הפייקריט נזנח, המדענים הועברו לתפקידים אחרים, ופייק – ממציא הרעיון – נדחק לשוליים.

פרויקט חבקוק נשאר כדוגמה היסטורית לחדשנות רדיקלית שלא צלחה – לא שלא יכלה לעבוד, אלא משום שחלונות ההזדמנויות במלחמות הם לעיתים קצרים מאוד. אבל יותר מכל, הוא נשאר תזכורת ליצירתיות חסרת גבולות של מוחות שניסו לעשות את הבלתי אפשרי – גם אם מקרח.