כל התכנים של יהוסף יעבץ

ברגע שהתלמידים של ישו הבינו שהם צפויים להיחשב יהודים ולשלם את המס, הם החלו לטעון שהם דת נפרדת. כך החלו הנוצרים להתרחק אט אט מהיהודים, ולא החשיבו עוד את עצמם כחלק מעם ישראל, וכך נוצרה הבדלה. אין יותר שני זרמים ביהדות, אלא שתי דתות שונות בתכלית

ימיו של רבי שלום לא עברו בשלוה. בימי זעף ומצוקה גברו הרדיפות כלפי חכמי ישראל במרוקו, והוא נאלץ לעזוב את ארץ מולדתו. את כאב הגלות נשא עמו עד יומו האחרון, ולא פעם חתם על כתביו בשם "אוד מוצל מאש" – עדות חיה לייסורי הזמן והנפש

בימים הבאים לא נח. שלח מכתבים, שוחח עם עמיתים, גייס תומכים, דיבר בפני כמרים, אנשי אקדמיה, אנשי חצר. הסביר, התחנן, דרש: לא לשרוף את הספרים. לא להשמיד את הכתבים של עם בן אלפי שנים. יש בהם חכמה

שכנא הצעיר, הילד מהברית ההיא, בחר בדרך אחרת. הוא עזב את דרך העושר והמסחר, והקדיש עצמו לתורה ולחכמה

הקפיצות, פועל יוצא של מתח פני המים, שהאבן הנעה בזווית חדה מידי איננה מצליחה לחדור אותו, מרתקות תמיד את הילדים המתבוננים בהם. אך מי היה מאמין שעיקרון מרהיב זה יעמוד בלב אחד ממבצעי ההפצצה הנועזים והמתוחכמים ביותר של מלחמת העולם השנייה?

בדיוק ברגע הגדול שבו חלם להחזיק את הספר בידו, שבו ראה בעיני רוחו תלמידים פותחים את "ויגש יהודה" על טור אורח חיים – נעצר הכל

הדלת נפתחה – ובצעדים שקטים נכנס רבי יעקב פולק. שתק רגע, הביט בשניהם ואמר: "אני פוסק: היא יכולה למאן – והיא אינה צריכה גט"

במאי 1941, חודש בלבד לפני תחילת מבצע ברברוסה, קיבל הס את ההחלטה המוזרה והנועזת: הוא יטוס לבדו בסודיות מוחלטת לבריטניה, ינחת שם ויציע לממשלת בריטניה הסכם שלום. הוא המריא במטוס מסוג ספיטפייר קל, צנח מעל סקוטלנד, ונלכד מיד בידי הבריטים

וכל זה קורה כל הזמן. בכל שנייה. בכל יום. רוב מוחלט של התאים הפגומים שלך יושמדו עוד לפני שתדע שהיו שם. כי כך ברא הקב"ה את גופך: עם חומות, מחסומים ושומרים

בלילה שבין ה-5 ל-6 באפריל, נפתח המרד המתואם. הגיאורגים תקפו את המפקדים הגרמנים, הרגו כארבע מאות חיילים במפתיע והצליחו להשתלט על רוב שטח האי, אך הם לא הצליחו להשתלט על סוללות תותחי החוף שהוצבו בקצה הצפוני ובקצה הדרומי של האי

המהרש"ל נכנס. למראהו של רב העיר נבהל הירקן, אך הרב חייך ואמר: "ידידי... מנין לך הפירוש הזה? אתה יודע שיישבת לי קושיה שהטרידה אותי כל הדרך?"

האירוניה הכואבת הייתה ברורה לכל. יהודים שזה עתה ניצלו מן התופת הנאצית, לוחמים כעת בנשק שהכין עבורם אותו אויב מר, אך הפעם לשם מטרה הפוכה: להגן על קיום העם היהודי

רק מאוחר יותר התברר כי ילדיו של הטוחן לא נרצחו כלל. הם נמסרו לסבתם בעיירה סמוכה, לאחר שהאב – היינריך דרימר – שקע בחובות כבדים ליהודים, ורצה להפיל עליהם את האשמה כדי להיפטר מן החוב ולהשיג חמלה ציבורית

בלילה ההוא ישב רבי חיים אל שולחנו, קולמוסו נוגע בדף בנחרצות. הוא התחיל לכתוב. ספר כנגד ספר. לא התקפה אישית, חלילה, אלא מאבק על דרך

מיליארדי חיידקים, וירוסים ופטריות רוחשים סביבנו. כל אחד מהם מנסה "להתגנב", לחדור לגופנו ולחגוג על משאביו, ולולא שמירה עליונה וגוף מתוחכם, היינו נכנעים – ולא היינו שורדים אפילו שעה

היחידה יצאה לדרכה בספטמבר 1944, כשהיא מצוידת בנשק קל, מפות, מכשירי קשר, שקי כסף ובעיקר – הם נשאו איתם 10 קופסאות שהכילו רעל מסיס במים, כאשר כל קופסה הכילה רעל בכמות שמספיקה להרוג 25,000 בני אדם

קולו הדהד בין חומות האבן של מיינץ, והקהל כולו השיב אחריו אמן אדיר, שהרטיט את הלבבות. זה היה רגע של התגלות, של זיכרון בריאה, של חיבור נדיר בין שמיים וארץ. הזקן המברך היה מהר"י מינץ – רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ – שכבר מלאו לו למעלה ממאה שנים

במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה נורווגיה על ידי גרמניה הנאצית. בית הכנסת הופקע ושימש כמחנה צבאי, וסמלי מגן דוד בחלונות הוחלפו בצלבי קרס

פלזנשטיין שימש דוגמא ומופת לחייליו. הוא לבדו קטל עשרות חיילים גרמנים במו ידיו, עד שנפגע מכדור בראשו, ונחשב למת

המילים נחתו כפטיש. עשרה האנשים שמסביבו נשארו קפואים. אחד מהם אחז בידיו את שולי טליתו וקרבם לשפתיו בדממה. רבי יעקב התיישב באטיות. צל צער חלף בעיניו. "יהי רצון שתצמח מזה טובה", לחש