ויכוח של מים חיים: מי היה רבי חיים בן בצלאל?

בוורמס העתיקה, עיר של חומות ובתי כנסת בני מאות שנים, צעד שליח צעיר באיטיות, נשימתו מתערבבת באוויר הקריר של שעות הבוקר. בידיו אחז בזהירות חבילה עטופה בבד פשתן, ובה ספר יקר־ערך. כשנקש בדלת בית האבן המרשים שברחוב היהודים, נפתחה הדלת על ידי אחד מתלמידי הישיבה. "זה עבור הרב", אמר השליח ביראת כבוד, מושיט את החבילה.

רבי חיים בן בצלאל – ראש הישיבה בוורמס, אחיו הגדול של המהר"ל מפראג – עמד בפתח בגוו ישר ובעיניים חודרות. "יישר כוחך, בחור צעיר", אמר לו בנעימה נעימה, והושיט לו מטבעות שכר. "הבאת לי ספר חשוב, של ידיד ותיק שלי".

כשנסגרה הדלת מאחוריו, פסע רבי חיים אל שולחן הלימוד הגדול. באור הרך שחדר מבעד לחלון הצר פתח את האריזה, והנה הספר: "תורת חטאת", פרי עטו של חברו משכבר הימים – רבי משה איסרליש, הידוע כרמ"א. הוא הרים את הספר, החזיקו בין אצבעותיו הארוכות, וריח הדיו והנייר החדש התערבב בזיכרונות.

בטרם פתחו, עצם את עיניו. עלו בו ימים רחוקים בלובלין – אצל רבם המשותף, ר’ שלום שכנא. לילות ארוכים של לימוד, ויכוחים בלתי נגמרים. "מאז ומתמיד", חשב לעצמו, "העריך משה את המנהג. העריך את הפסיקה, את הבהירות שבה. ואני... אני ביקשתי לחדור לעומקה של סוגיה, לשורש שבתלמוד". הוא נזכר בלהט שבו התווכחו על ספר ה"טור". איך טען הוא שחיבורים כמותו מזיקים, גוזלים את לב הלומדים מן הגמרא עצמה, ואיך הגן על הספר משה ידידו, ודיבר בלהט בשבחו.

הוא פתח את הספר. תורת חטאת. דפיו זהרו בבהירות ובסדר. החריפות לא נעלמה – רמ"א נשאר מוכשר ונוקב, אולי אף יותר מבעבר. אך הקריאה גרמה לרבי חיים להתכווץ מבפנים. "לא כך לומדים", אמר לעצמו. "לא כך פוסקים". דעתו לא נחה. הוא סימן לעצמו הערות בשולי הדף – זו שגויה, בזו החמיץ יסוד חשוב, כאן סמך על הכרעה בלי עיון במקורה.

הוא סגר את הספר בתקיפות. הישיבה, שבה התנצחו פנים אל פנים, אינה עוד. אך התורה לא השתנתה. הוא ידע מה עליו לעשות.

בלילה ההוא ישב רבי חיים אל שולחנו, קולמוסו נוגע בדף בנחרצות. הוא התחיל לכתוב. ספר כנגד ספר. לא התקפה אישית, חלילה, אלא מאבק על דרך. הוא פרס את שיטתו, טען כנגד פסיקותיו של רמ"א והפציר בתלמידי חכמים: חזרו אל התלמוד! אל השורש! עזבו את קיצורי הדרך של ספרי הפסיקה המאוחרים!

שנים חלפו. הספר הושלם. הוא קרא לו "ויכוח מים חיים", כשם של התורה שנמשלה למים חיים, וכשם של השקפתו: המים החיים הם הגמרא והמשנה, לא פוסקים אחרונים. המים החיים הם הטובים ביותר, ואין ללכת לחצוב בארות אחרים, בורות נשברים.

אבל מיהו רבי חיים המדובר?

רבי חיים בן בצלאל נולד בפוזנן שבפולין. אביו, רבי בצלאל, הגיע מוורמס, בה חייה משפחתו שנים רבות, אך הוא נאלץ להגר ממנה בכאב. הגזרות, המיסים והרדיפות שנפלו על יהדות האימפריה גרמו לו לנטוש את עירו האהובה, ולא להביט לאחור.

ילדיו של רבי בצלאל הצטיינו, כל אחד בדרכו, והבכור – רבי חיים – הלך בנעוריו ללמוד אצל רבי יצחק הספרדי, ואחר כך בלובלין, אצל ר’ שלום שכנא ומהרש"ל. תלמיד בולט, נוקב, חריף.

בגיל שלושים שב לגרמניה, ארץ אבותיו, והתיישב בוורמס. הוא כיהן שם כראש הישיבה, הרבה תלמידים ואף לקח חלק בחוג חכמים שעסקו בדקדוק העברית. חמש עשרה שנים העביר בעיר, ולאחר מכן עבר לעיר פרידברג, כדי למלא את מקומו של רב הקהילה, רבי אליעזר מזי"א, שנרצח לא מזמן.

בפרידברג בילה את שארית ימיו – ארבעים שנה. בשנת ה'של"ח פרצה מגפה עזה, ואף המשרתת בביתו נקטפה. הישיבה הושבתה לחודשיים, והוא, ספון בביתו, לקח את העט וכתב. אגרת הטיול וספר החיים – דברי הגות שנכתבו מן העומק, בשקט, מתוך התבודדות וכאב. כשביקשו להדפיסם, כתב עליהם האוהב ישראל מאפטא: "דבריו נאמרו ברוח הקודש".

וזה סיפורו של רבי חיים בן בצלאל, שהתורה בערה בעצמותיו, ושגם בהיעדר תלמידים סביבו – לא חדל מלהתמודד, להתווכח, ולחפש את המים החיים.