הגיבור שוויתר על מדליית הזהב - איך היא חזרה אליו אחרי 18 שנה?

סיפורים רבים ישנם על אנשים שבצעו מעשי גבורה הרואיים כדי לזכות להגיע לארץ ישראל, אך סיפורו של ירחמיאל פלזנשטיין הוא סיפור על מי שדווקא הסכים לוותר על תהילת הגבורה, למען ארץ ישראל.

ירחמיאל נולד בחרקוב בשנת 1923, למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד. החינוך הרשמי שלו היה כמובן חינוך סובייטי כפרני, אך בסתר לימדו אותו הוריו לימודי יהדות.

בשנת 1941, עם הפלישה הגרמנית לברית המועצות, גויס ירחמיאל לצבא האדום. באביב 1943 הוא כבר היה בדרגת סגן משנה, פיקד על מחלקה מחומשת במקלעים והשתתף בכמה קרבות מכריעים.

כמה חודשים אחר כך, הצבא האדום יצא למבצע נחיתה וכיבוש בחצי האי אלטיגיין שבאזור קרים, מבצע שנחשב לחסר סיכויי הצלחה. ירחמיאל היה שם, עם המחלקה שתחת פיקודו. בלילה סוער אחד הם הפליגו על גבי אסדות לרוחב מיצר קרץ', עד הגיעם לחוף הנחיתה.

לרוע מזלם, האסדות התגלו מוקדם מאוד על ידי הגרמנים, ואש תופת ניתכה עליהם מכל הכיוונים. מזג האוויר הסוער לא שיפר את סיכויי ההצלחה שלהם להגיע לחוף, ורבות מן האסדות והחיילים שעל גבם טבעו בעודן שטות הרחק מחוף המטרה.

אך את ירחמיאל פלזנשטיין, האש והמים לא הצליחו להכניע.

הוא הצליח להביא את המחלקה שלו עד המים הרדודים שלפני חוף הנחיתה, ובאומץ לב יוצא דופן הם הסתערו על החוף המבוצר והאימתני, כאשר בידיהם רימונים ומקלעים בלבד.

למרבה הפלא, הם הצליחו לכבוש רצועת חוף בעומק של קילומטר, ולהביס את כל הכוחות הגרמניים שהיו בה. ולא זו בלבד, אלא שהמחלקה הצליחה לשרוד ברצועת חוף זו במשך שבועיים תמימים, כאשר הגרמנים עורכים התקפות נגד שוב ושוב, שתים עשרה פעמים, כדי לנסות לכבוש את החוף בחזרה. במשך שבועיים אלו, פלזנשטיין לא קיבל שום סיוע ואספקה דרך המים. לבדם הם עמדו שם כנגד כל הכוחות הגרמניים שניסו להדוף אותם אל הים, ויכלו להם.

פלזנשטיין שימש דוגמא ומופת לחייליו. הוא לבדו קטל עשרות חיילים גרמנים במו ידיו, עד שנפגע מכדור בראשו, ונחשב למת.

אך אחד מידידיו, סירב להתייאש ממנו. הוא פינה את פלזנשטיין לתחנת איסוף הפצועים, ושם התברר כי פלזנשטיין עדיין חי, וניתן להצילו. הוא הועבר לבית חולים צבאי, שם שהה במשך ארבעה חודשים עד שהחלים.

במהלך חודשים אלו, אביו של ירחמיאל קיבל מכתב רשמי מן הצבא, המבשר לו כי בנו נהרג בקרב. החייל הממונה על ההודעות הללו סבר כי לא יתכן שפלזנשטיין יישאר חי לאחר שקיבל כדור בראש.

לאחר החלמתו שב פלזנשטיין ליחידתו, וגילה לחרדתו כי רק שניים מן החיילים המקוריים נותרו בה לאחר הקרב הקשה.

פלזנשטיין הועלה לדרגת סגן, ומונה למפקד פלוגה. הוא השתתף בקרבות נוספים, נפצע שוב ברגלו ושוחרר מהצבא בעקבות נכותו.

בעקבות הקרב ההרואי שלו בחצי האי אלטיגיין, קיבל פלזנשטיין את מדליית הזהב של גיבור ברית המועצות.

לאחר המלחמה שב פלזנשטיין לחרקוב, ועבד כמנהל מחלקה במפעל טקסטיל. הוא הקפיד לשמור בסתר את כל מצוות היהדות, על אף שבגלוי, הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית.

בשנת 1974 הגיש פלזנשטיין בקשה לקבל אשרת עלייה לארץ ישראל, כדי להתאחד עם אביו שעלה לארץ שנתיים לפני כן. היה זה המקרה הראשון שבו גיבור ברית המועצות מבקש לעזוב את ברית המועצות.

הוא זומן לשיחות הבהרה, והופעל עליו לחץ כבד לחזור בו מבקשתו, שגרמה מבוכה לא מבוטלת לברית המועצות.

אך פלזנשטיין לא הסכים לחזור בו, ובעקבות לחץ בינלאומי והפגנות של מכריו ובני משפחתו אושרה לו העלייה לארץ ישראל.

כתנאי לקבלת האשרה, הוא נאלץ להחזיר למדינה את מדליית גיבור ברית המועצות שניתנה לו.

פלזנשטיין, כגיבור אמיתי, לא היסס לוותר על מדליית הגבורה והתהילה, בשביל לזכות לעלות לארץ הקודש. הוא החליף בשמחה את מדליית הזהב תמורת ניירות אשרה, שפתחו לו את הדרך להתקרב לקב"ה, לעמו ולארצו.

אך פלזנשטיין לא הפסיד מגבורתו. בשנת 1992, עם חידוש היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לברית המועצות, הושבה לפלזנשטיין מדליית הגבורה, בטקס רשמי בשגרירות ברית המועצות בתל אביב.

ירחמיאל פלזנשטיין נפטר בשמחת תורה תשס"ז. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים.