הכומר שהציל את ספרי התלמוד: סיפורו של יוהנס רויכלין

בחדר העבודה הקטן שבקומה השנייה ישב יוהנס רויכלין. השמש גוועה מבעד לחלון הצר, מטילה על שולחן העץ את כתמי האור האחרונים של אחר הצהריים. קול חריקת הנוצה שלו נשמע ללא הרף, כמו פעימות של לב נחוש. הוא כתב במרץ. שפתיו רטטו בלגלוג שקט, עיניו ברקו באירוניה. עוד מכתב, עוד דמות מפוקפקת – הכומר שמאמין שאלוקים שונא דקדוק, האינקוויזיטור שחושב שהתלמוד הוא ספר כישוף – כולם מצאו את מקומם באסופה הסאטירית החדשה שלו: "מכתבים של אנשים מפוקפקים".

הספר לא היה פרי שעשוע בלבד. רויכלין, איש ספר מובהק, היה נחוש לחשוף את הבערות, את הצביעות, את הפחדנות שמתחת לגלימות הכנסייה. הוא רצה לזעזע את הקוראים, להראות להם איך טיפשות יכולה להתלבש כאמונה, ואיך רשע עוטה ארשת של צדקות.

כעבור שעה ארוכה, קם ממקומו. מוחו סחרחר ממילים, לבו כבד מהאש שבוערת בו. הוא פתח את הדלת וירד לחצר הקטנה, לשאוף אוויר קריר של ערב. בין הצללים הירוקים של הגפנים נזכר בדמות אחת, שונה מכל שאר הדמויות בחייו – רבו האהוב, רבי עובדיה ספורנו. הוא ראה אותו בעיני רוחו, עומד זקוף, עיניו חמורות אך טובות, קולו צלול.

"רויכלין", היה אומר לו, "מי שרוצה להבין את דבר ה' באמת – עליו לקרוא את דבריו בשפתו. לא בתרגום, לא בגרמנית ולא בלטינית – אלא בעברית".

הם ישבו שעות על גבי שעות, למדו יחד את התנ"ך, דנו בפירוש רש"י ובחידושיהם של הרד"ק והאבן עזרא. ספורנו פקח את עיניו של רויכלין ליופי של הלשון העברית, לעומק מחשבת ישראל. כמה חכמה, כמה ענווה. הוא חש הכרת טובה עמוקה, ואולי גם געגוע.

אבל אז חלפה בו מחשבה אחרת – פפרקורן. "יוהנס פפרקורן הארור", חשב בכעס. יהודי מומר, גס רוח וריק מדעת. לא די שבגד בעמו, אלא שגם ביקש להשמיד את כל ספרותם. בור שכמותו, שלא הבין דבר וחצי דבר, ומבקש להטיל צל על תורתם של גדולים. "כמו קוף שמנסה לשפוט את כתבי אריסטו", רטן בלבו.

הוא שב במהרה לחדרו, עיניו יוקדות. נטל את קולמוסו, שלף דף חדש, וכתב בקדחתנות איגרת אל הקיסר מקסימיליאן הראשון: "...ומכיוון שאדם צר אופקים שכזה אינו מסוגל לתפוס שמץ של מושג על סודות המדע, ואינו ראוי אפילו לידע כזה, הוא יפרש באופן בלתי נמנע לא נכון את מה שהוא קורא – האם הוד מלכותו יסיק שיש לשרוף ספרים כאלה, רק משום שקורא חסר השכלה עלול לא להיות מסוגל לתפוס את משמעותם האמיתית?... אני משוכנע שתשובתך תהיה: לא".

הוא השווה בין התלמוד לבין שירי הפאגאנים – הללו שמלאים תועבות ממש, ובכל זאת נשמרו כסמל למורשת עתיקה. "והתלמוד", כתב, "הוא אוצר של ידע, מוסר וחכמה, שיכול להעשיר גם את בני דתנו".

בימים הבאים לא נח. שלח מכתבים, שוחח עם עמיתים, גייס תומכים, דיבר בפני כמרים, אנשי אקדמיה, אנשי חצר. הסביר, התחנן, דרש: לא לשרוף את הספרים. לא להשמיד את הכתבים של עם בן אלפי שנים. יש בהם חכמה.

וזה עבד. הקיסר קיבל את עמדתו. ההחלטה לשרוף את התלמוד בוטלה. ספרי היהודים ניצלו מן האש.

אבל פפרקורן לא שתק. הוא היה מלא זעם והשפלה. הוא הסית, כינה את רויכלין "כופר", ושכנע את האינקוויזיטור הכללי, יעקב הוגשטרן, להגיש נגדו תביעה. אלא שרויכלין, כפרופסור למשפטים, היה זכאי להישפט לא בידי האינקוויזיציה, אלא בידי הארכיבישוף. ובאותה תקופה, למרות הכול, היו גם אנשים ישרים בכנסייה. רויכלין זוכה מכל אשמה, והוגשטרן אף חויב לשלם את הוצאות המשפט.

רויכלין לא נח. הוא המשיך לשתף פעולה עם רבנים – וביניהם רבי יעקב נירנברג הקשיש, שממנו ביקש כתבי קבלה שיסייעו לו להבין את תורת הסוד היהודית. הוא קרא את ספר השורשים של הרד"ק, ובעקבותיו חיבר ספר לימוד עברית לנוצרים – שהפך לפופולרי ונפוץ.

רויכלין לא היה מושלם. היו בו חולשות. אך בתוך ג'ונגל של בורות, הסתה ופחד, הוא קם ואמר: עד כאן.

הוא הציל מאות כתבים. הוא שמר על גחלת של הגינות.

והוא לא שכח לעולם את רבו – רבי עובדיה ספורנו, שהיה לו לא רק מורה – אלא מצפן.

ודבר זה ייזכר לו – לדורות.