המהנדס שפתר את המשימה המורכבת עם רעיון מטורף אחד

בכל קיץ ישנו ילד אחד לפחות שמתמקצע ב"הקפצת אבנים" – אותו משחק ילדות עתיק, שבו משליכים אבן שטוחה בזווית חדה אל פני המים, כך שהאבן תדלג עליהם בריקוד קסום. האבן המושלכת פוגעת בפני המים, קופצת חזרה וממשיכה במעופה, נופלת שוב, ושוב קופצת, עד שהיא חודרת לבסוף אל תוך המים ושוקעת במצולות.

הקפיצות, פועל יוצא של מתח פני המים, שהאבן הנעה בזווית חדה מידי איננה מצליחה לחדור אותו, מרתקות תמיד את הילדים המתבוננים בהם. אך מי היה מאמין שעיקרון מרהיב זה יעמוד בלב אחד ממבצעי ההפצצה הנועזים והמתוחכמים ביותר של מלחמת העולם השנייה?

הסיפור הזה מתחיל בבריטניה של 1943, בעיצומה של המלחמה. בעלות הברית חיפשו דרך לפגוע בתעשיית הנשק הגרמנית, מבלי להיכנס רגלית אל תוך השטח הגרמני.

אחת ממטרות המפתח הייתה עמק הרוהר - לב התעשייה הכבדה של גרמניה. באזור זה פעלו שלושה סכרים ענקיים - המונה, האדר והסורפה, שהגנו על העמק כולו מפני הצפה. פגיעה בסכרים אלו אמורה הייתה להציף את כל העמק במים, ולפגוע פגיעה אנושה בתעשיית המלחמה הגרמנית.

אך הפצצת סכר איננה משימה פשוטה. ראשית, הסכרים היו מוגנים היטב בסוללות נגד מטוסים. שנית, החומות של הסכרים היו עבות ומבוצרות במידה מיוחדת. פצצה רגילה, שתושלך מלמעלה, לא תוכל להבקיע את הסכר. הפתרון היה צריך להיות מתוחכם יותר, כזה שעוקף את ההגנות ומנצל את חוקי הפיזיקה לטובתו.

כאן נכנס לתמונה מהנדס אווירונאוטיקה בשם בארנס וואליס.

וואליס הגיע למסקנה, שפצצות כבדות שיתפוצצו בתוך מאגר המים סמוך לחומות הסכר, יגרמו להדף אדיר בתוך המים, שיצליח לבקע את חומות הסכר.

אך גם כאן הייתה בעיה. הגרמנים, שניסו למנוע ירי של טורפדו או טילים אחרים לעבר הסכר, הניחו רשתות מגן בקרבת המים לאורך החומות, דבר שמנע את האפשרות להשליך את הפצצות סמוך לחומות הבטון האדירות.

וואליס, שלא פחד מחשיבה יצירתית, הציע רעיון שנשמע בתחילה מופרך: לבנות פצצה מיוחדת שתוקפץ על פני המים – ממש כמו האבנים שהילדים מקפיצים.

באופן זה, הפצצה תעקוף את רשתות המגן הגרמניות, וכאשר הפצצה תגיע סמוך לסכר, היא תצלול לעבר בסיסו, ושם תתפוצץ בעומק מדויק שייקבע מראש. הפיצוץ התת־מימי הזה יפעיל לחץ ישיר על הקיר התחתון של הסכר, ויפרוץ אותו מבפנים.

הרעיון התבסס על אותו עיקרון של משחק האבנים: כאשר אבן עפה בזווית חדה ובמהירות גבוהה מעל פני המים, היא פוגעת בהם בשטח קטן, יוצרת עילוי רגעי, וכך היא מתרוממת שוב, וממשיכה בדרכה כל עוד המהירות והזווית נשמרות. את אותו אפקט בדיוק ביקש וואליס לחקות בפצצה אווירית, רק שהיא לא תסתפק בקפיצה אחת או שתיים, אלא תצטרך לבצע סדרת דילוגים מדודים לעבר יעד מדויק.

אך הביצוע בפועל לא היה פשוט כלל.

הצבא הבריטי ייצר פצצה מיוחדת לצורך הפצצה חשובה זו. הפצצה עוצבה בצורה הדומה לחבית, והוכנס בתוכה מתקן שיגרום לה להסתובב סביב עצמה תוך כדי מעופה, כדי לשמור על היציבות והדיוק שלה.

הפצצה הייתה גדולה כל כך, עד שהיא לא יכלה לעבור בפתח המשמש להטלת הפצצות מן המטוס, והיה צורך לעקור את דלתות המטוס ממקומן.

לצורך הצלחת המשימה, היה צורך להטיל את הפצצה ממרחק וגובה מדויקים מאוד, כך שזווית ההטלה של הפצצה תגרום לה לדלג בדיוק אל המקום הרצוי. יחידה מובחרת של חיל האוויר הבריטי התאמנה על טיסות בגובה נמוך והטלה מדויקת.

בהעדר מכשירים אלקטרוניים מדויקים למדידת גובה, הותקנו פרוזקטורים אלכסוניים בשני צדדי המטוס, באופן שאלומות האור שלהם מצטלבות לאחר 18 מטר. כך יכול הטייס לדעת שאם הוא רואה את נקודת המפגש על המים, בהכרח שהוא טס בגובה 18 מטר בדיוק.

בליל ה-17 במאי 1943 יצא המבצע, שקיבל את הכינוי "מבצע נזיפה", לדרכו. תשעה עשר מפציצים המריאו מבסיס בריטי, וחצו את תעלת למאנש אל לב גרמניה. הייתה זו גיחה מסוכנת: גובה נמוך, אש נ"מ, חימוש כבד וניווט לילי באזורים עוינים.

למרות הכל – הם הצליחו.

בשני סכרים הפצצות קפצו בדיוק כפי שתוכנן, פגעו בבסיס הסכרים ויצרו פרצות עצומות. מיליוני קוב מים פרצו החוצה, הציפו את העמק והרסו תשתיות, גשרים, מפעלים ובתי מגורים. 125 מפעלי תעשייה נהרסו כליל, שטחים חקלאיים רבים הוצפו וכ-1300 אנשים נהרגו, מתוכם כמה מאות עובדי כפייה שהגרמנים העסיקו בתעשייה. הסכר השלישי לא קרס.

המכה התעשייתית הייתה ברורה, אם כי זמנית – בתוך כחודשיים שוקמו רוב הסכרים. אולם ההישג המוראלי והתודעתי היה אדיר.

מעבר לפגיעה, מבצע נזיפה הוא עדות לנחישות, גמישות מחשבתית ויצירתיות – לקחת עיקרון פשוט ממשחק ילדים ולהפוך אותו לנשק אסטרטגי. זהו סיפור על איך חוקי הפיזיקה משרתים את מי שמבין אותם, ורעיון שנראה בלתי אפשרי יכול להפוך למציאות קטלנית בשדה הקרב.