110 שנות נדודים: מי היה רבי יעקב מרגליות?

החדר היה אפל במקצת, אך מלא הוד. מדפי עץ כבדים הקיפו את הקירות, עמוסים ספרים ישנים – כריכות עור דהויות, גיליונות מקולפים, שורות צפופות של כתב-יד, תווי חיים של למעלה ממאה שנים של תורה. במרכז החדר, ליד שולחן מהוקצע אך שחוק משימוש, ישב זקן הדור, עטוף בטלית רחבה, זקנו לבן כשלג ופניו חיוורות אך מאירות.

רבי יעקב בן משה מרוממנדי – או כפי שקראו לו הכול: רבי יעקב מרגליות, על שם אמו מרגלא – הרים את מבטו. היה זה ערב חורפי בעיר רגנסבורג. סביבו ישבו עשרה, רבנים ותלמידים נאמנים, פני כולם דרוכים להקשיב לאיש הקשיש בעת שיאמר את דבריו.

הזקן קם על רגליו. גופו רועד מעט, אך קולו צלול.

"אתם יודעים מדוע קראתי לכם", פתח בקול חרישי אך יציב. "השנה, בפראג, אישר תלמידי לשעבר, רבי יעקב פולק, מיאון שעשתה גיסתו שנישאה בילדותה. חמישים שנה עברו מאז שתיקן רבנו הגדול, רבי מנחם ממירזבורק, שאין לעשות מיאון, ורבי יעקב, תלמידי, עבר על התקנה בפומבי".

השתררה שתיקה. הזקן המשיך, פניו חיוורות מתחת לאור הנר: "שלחנו לו אגרות. שאלנו, הזהרנו, הפצרנו. אך הוא נותר בדעתו. ועל כן, בצער רב, אני מכריז בנוכחותכם: רבי יעקב פולק – תלמידי הגדול, איש פלאים וחכמה – יהיה מעתה בנידוי".

המילים נחתו כפטיש. עשרה האנשים שמסביבו נשארו קפואים. אחד מהם אחז בידיו את שולי טליתו וקרבם לשפתיו בדממה.

רבי יעקב התיישב באטיות. צל צער חלף בעיניו. "יהי רצון שתצמח מזה טובה", לחש.

כעבור שעה התפזרו תלמידיו לבתי הכנסת שבעיר, לבשר את גזר הדין. רגנסבורג עטפה עצמה בלילה שקט, ואיש זקן אחד נותר יושב בחדרו – מהרהר בשנים הרבות שחלפו מאז לידתו בליבורנו.

הוא נולד לאביו, הרב משה מרומנדא, בעיר הנמל האיטלקית. אמו, הרבנית מרגלא, הייתה אשה תקיפה וגדולת שם – ועל שמה קראוהו הכול "מרגליות", אף כי הוא עצמו, ענוותן כאביו, חתם תמיד "מרוממנדי".

דרכו ברבנות החלה בעיר לוקא שבאיטליה. משם, מסיבות שנותרו עלומות, עזב את מולדתו ועלה לגרמניה, אל חכמי הדור: מהר"י ווייל, מהרי"ל ותרומת הדשן. נדד בין אאוגסבורג, וירצבורג ומגנצא – ובסוף התיישב בנירנברג. שם לימד נערים לפרנסתו, סידר גיטין ועסק בשידוכים, ושם גם הקים את ישיבתו, ישיבת נירנברג, שבה למדו מאות, ובה גידל את רבי יעקב פולק ורבי נפתלי הירץ טריוויש.

והנה, דווקא את העיר שבה פרחה תורתו – נאלץ לעזוב עקב גזרת הגירוש. בעיר רגנסבורג העתיקה, בין סמטאות צרות ואפרוריות, קבע את מושבו האחרון.

רבי יעקב לא היה רק מנהיג רוחני. הקיסר פרידריך השלישי עצמו כתב עליו במכתב רשמי: "מייסטר יעקב מרגליות", וכיבדו כראש היהודים בקיסרות. הוא היה גם בקשר הדוק עם יוהנס רויכלין, המלומד שהגן על התלמוד, אשר פנה אליו בבקשה לספרי קבלה שיסייעו לו במאבקו נגד המומר פפרקורן, שביקש לשרוף את כל ספרי היהודים.

במכתב ששלח לו, כתב רבי יעקב: "דע אדוני, כי החכמה הזאת – הקבלה – נעלמת היא מרוב אנשי דורנו, ואין רוב הדעות משיגות אותה... כשמש הבוקעת את הענן – כך דברי הסוד, ולא כל עין ראויה להביט".

היו בו עדינות, זהירות, אך גם עצמה – כמו הניצוץ שבעין השמש.

ולמרות כל אלה – עמד עתה, בשנותיו האחרונות, ונאלץ להחרים את תלמידו האהוב. ולא תלמיד ככל התלמידים, אלא אבי הפלפול, עמוד התורה החדש של הדור, ראש ישיבה שהקים יחד עם בנו את ישיבתו החרבה בנירנברג. כל זאת, כי לא יכל רבי יעקב לעמוד מנגד כשעבר תלמידו על תקנת חכמים.

ההחלטה הזאת לא הייתה סוף לסיפור – אלא התחלה. רבי יעקב פולק עבר לפולין, שם הקים מחדש את בית מדרשו. מפולין החלה לפרוח תורת האחרונים, עד לדורו של תלמיד תלמידו – הרמ״א – שגם הוא קיבל את תורת רבו, רבי יעקב מרגליות, וכתב עליו: "נוהגין אחריו בכל מדינות אלו".

כך הסתיימה דרכו של "הישיש המופלג" – בחדר קטן מלא ספרים, בעיר שכוחה, לאחר מאה ועשר שנים של נדודים, תורה, הנהגה, ותחינה אחר האמת. אך מורשתו לא נגוזה – כי מתוך כאב החרם צמחה גאולה ללימוד התורה בפולין כולה.