כל התכנים של יהוסף יעבץ

דגים, שלעיתים נתפסים כיצורים פשוטים, מחזיקים ביכולת למידה, זכירה והעברה של מידע מורכב. הם מזהים דפוסים סביבתיים, זוכרים אזורים מסוכנים ובטוחים, ומסוגלים לשנות התנהגות על סמך ניסיון עבר

תחילה צחקו עליו. איך יכול אדם שאפילו אינו קורא אנגלית, להמציא כתב? אשתו, מתוסכלת מאובססיית העבודה שלו, שרפה חלק מרשימותיו. חבריו חשבו שהוא רדוף דמיונות. אבל סקויה לא ויתר

מבלי להבין בדיוק מה היא אומרת, השיבה סוף סוף לדוד העקשן: "אם אתה רוצה להביא לי משהו מישראל, תשלח לי מזוזה לדלת חדרי במדרשת הכמורה"

בין צריפים פשוטים ועתיד לא ברור, צמחה אצלו ההבנה שהדרך היחידה לנקמה אמיתית במשטר שהחריב את משפחתו, היא בנייה: לבנות ידע, מדע, טכנולוגיה

אין כאן מסע, אין חלום, אין אפילו התגלות אלוקית. יש חיים שקטים. חיים פשוטים, ממושכים, נטולי זעזועים חיצוניים. ודווקא השקט הזה הוא המפתח להבנת הפרשה כולה, לאור שיטתו של רש"ר הירש

הוא מתקדם לאט, בצעדים מדודים, נאחז בציפורניים בסלעים קטנים, סומך על אחיזה יציבה ולא על תנופה רגעית. על פי הקבלה, זהו משל לנפש הפועלת מתוך מידת הדין והגבול, אך יודעת להפוך את הגבול עצמו לכלי צמיחה

מאחורי השם הפיוטי הסתתרה מציאות קשה ואכזרית. ההנהגה הצבאית היפנית, שראתה כיצד צי המלחמה שלה מתרסק מול העליונות האמריקנית, חיפשה "נשק נס". התוצאה הייתה החלטה מודעת להשתמש בגופם ובחייהם של אלפי צעירים כאמצעי נשק חד-פעמי

עשרה בטבת מסמל את רגע ה"סגירה": העיר עדיין עומדת, המקדש קיים, אך המצור כבר הוטל. מבחינה קבלית, זהו מצב שבו השפע עדיין נמצא, אך דרכי הגישה אליו נחסמות. האור קיים – אך אין אליו מעבר

כאשר האדם חדל לשאול "למה אני עושה את מה שאני עושה", וכאשר עבודת ה' הופכת לשגרה שאינה נבחנת – שם מתחילה ההסתגרות. זהו יום שמבקש מן האדם להחזיר לעצמו את השאלה, לאו דווקא את התשובה

דבר לא הסביר כיצד יצור לילי, שניזון בעיקר מחרקים, מצליח להגיע לטרף זריז ומיומן שמצוי מאות מטרים מעל הקרקע. איך הוא מאתר אותו? כיצד הוא רודף אחריו בחשכה המוחלטת? ובעיקר – כיצד הוא אוכל אותו תוך כדי תעופה, מבלי לנחות אפילו לרגע?

הורים נרעשים הגיעו אל מרפאתו של האס מכל רחבי ארצות הברית – עם ילדים ש"איבדו תקווה". חלקם תיארו לימים איך הילד שלהם הועמד כמעט על סף קבר, ואז קיבל הוראה מוזרה: מעכשיו הוא "ילד בננה"

ממצא זה תאם לפתע סדרה של תגליות ארכאולוגיות מהשנים האחרונות, שהצביעו על כך שמרכז העיר העתיקה נמצא דווקא באתר שונה מעט. שילוב העדויות – אסטרונומיה, כתבים עתיקים וארכאולוגיה – סגר את המעגל

הגוף שלו כמעט לא ניכר – אוסף קטן של טבעות זעירות במרכז, ומסביבן נשלחות רגליים דקות להפליא, ארוכות פי כמה מהגוף עצמו. זהו עכביש הים, פיקנוגוניד, אחד היצורים המוזרים והמופלאים ביותר שנבראו מתחת לפני המים

במרכז הפרשה עומדת גישתו של יהודה אל יוסף. הרב הירש מדגיש כי המילה ויגש אינה רק תיאור פיזי של התקרבות, אלא תנועה נפשית: יהודה ניגש מתוך אחריות. הוא אינו עומד כמתחנן המבקש רחמים, אלא כאדם הלוקח אחריות על העתיד ועל עברו

הצרעות לא חסכו בעקיצות. בהילוך איטי נראו העוקצים חודרים ללשון, לשפתיים, לפה ואפילו לעיניים. כל עקיצה כזו, עבור עכבר בגודל דומה, עלולה להיות קטלנית. ארס הצרעה פוגע בתאי דם אדומים, עלול לגרום להפרעות לב ואף למוות. ובכל זאת, הצפרדעים פשוט המשיכו לאכול

על פני השטח – שקט אלפיני כמעט מושלם. מתחת לפני המים – עיר שלמה מופיעה לעין האדם, אחרי שש מאות שנה של שתיקה

בואו נעצור רגע ונחשוב על ההיגיון שמאחורי זה. איך הנין יודע לאן לטוס? הוא לא יכול היה "ללמוד" את זה מההורים שלו (כי הם לא היו שם). הוא לא יכול לזכור את זה (כי הוא לא נולד שם)

אף אחד לא יוצא מרצונו לתוך גיהנום כזה. ואז, כמעט כבדרך אגב, נשמע הקול: "אני אלך". מרדכי דוצ'ימינר, בן 25, מרים את הראש. הוא מבין את המשמעות – ויוצא

בונאנו, כך מספרים, אמר: "בשביל הסנדק שלכם – אעשה הכול". הוא ביקש דבר אחד: ברכה. הרב קם, הניח יד בעדינות על כתפו של ראש המאפיה, ובקול שקט אמר: "שתאריך ימים ותמות במיטתך". במרחבי העולם התחתון, זו הייתה הבטחה שלא רבים זכו לה

ואז הגיע האסון. בשנת 612 לפנה"ס חרבה נינוה בידי קואליציה בבלית־מידית. הארמונות עלו באש, הממלכה קרסה – אבל כאן נכנס לפעולה הפרדוקס הגדול: האש, שאמורה הייתה להשמיד את הידע, דווקא הצילה אותו