הנשק שעבר צד: מגרמניה הנאצית, דרך איראן – ועד חיזבאללה

ההיסטוריה איננה רק כרונולוגיה של מאבקים וניצחונות, היא מלאה אירוניה, כאב ולקחים לא נעימים. כך הוא גם סיפורם של כלי נשק ומבנים שנבנו בידי אויבים ונפלו לידי אוהבים, או להפך, אלו שנבנו על ידי בני ברית, ולבסוף כוונו נגדנו.

בשנת 1938, כשגרמניה הנאצית פלשה לצ'כוסלובקיה, היא השתלטה על המפעלים העצומים של תעשיות הרכב סקודה. סקודה, שהתמחתה בייצור נשק כבר בזמן מלחמת העולם הראשונה, אולצה להיות שותפה למאמץ המלחמה הגרמני. תחת שלטון הרייך החלו המפעלים לייצר כלי נשק עבור הצבא הגרמני. אלפי תותחים, טנקים, מרגמות ותחמושת נשאו את חותמת Skoda, אך גם את צלב הקרס – סמל המשטר הנאצי.

כאשר הסתיימה המלחמה, נשארו במחסני סקודה עודפי נשק, חלקם במצב טוב, והחברה מצאה את עצמה במחסור קיצוני של דרישה.

מדינת ישראל הצעירה, שנלחמה זה עתה על קיומה, רכשה מהצ'כים נשק רב. עסקה זו נודעה בשם "עסקת הנשק הצ'כית", והיא כללה בין היתר מאות מקלעים, רובים מסוג מאוזר, מטוסים מדגם מסרשמיט שנבנו בצ'כיה, וגם – תותחים שיוצרו במפעלי סקודה.

התותחים הללו, שבזמן אחר היו אמורים לירות על כוחות בנות הברית, נפרקו מהקרונות בצריפין, והועברו ליחידות ההגנה, כשעל גופם עדיין נראית בבירור ההטבעה של סמל צלב הקרס.

האירוניה הכואבת הייתה ברורה לכל. יהודים שזה עתה ניצלו מן התופת הנאצית, לוחמים כעת בנשק שהכין עבורם אותו אויב מר, אך הפעם לשם מטרה הפוכה: להגן על קיום העם היהודי.

אבל לא תמיד התהפך הכיוון לרעת האויב. עם השנים, אירע גם שכיוון הנשק התהפך דווקא לרעתנו.

כך קרה, למשל, בנוגע לקשריה של ישראל עם איראן בתקופת השאה.

בעשורים שלפני המהפכה האסלאמית של 1979, שררו יחסים חמים בין שתי המדינות. ישראל השקיעה רבות בבניית תשתיות באיראן. בין השאר הקימה חברת "סולל בונה" מבנים עבור תשתיות מדיניות וכלכליות, מסילות רכבת, שדות תעופה. ישראל, אף ביצעה פרויקטים צבאיים מסווגים באיראן, ביניהם פרויקט שכונה בשם "פרויקט פרח", שבמסגרתו מדענים ישראלים עסקו בפיתוח טילים בליסטיים במימון איראן ועל אדמתה.

בנוסף, ישראל מכרה לאיראן נשק ותחמושת מתוצרת חברת סולתם הישראלית, וגם סייעה ביד איראן להשיג חלקי חילוף למטוסיה מחברות אירופאיות.

אלא שלאחר המהפכה האסלאמית, כשתפס חומייני את השלטון, הפכה איראן את המדיניות שלה, מברית סמויה – ליריבות גלויה, ומבנים שישראלים תכננו ובנו – הפכו לבסיסים של המהפכה האסלאמית.

חלק מהנשק הישראלי שנמסר לידי משטר השאה, הגיע לידי גופים שהצהירו בגלוי על מטרתם להשמיד את ישראל, כך שחיילים ישראלים מצאו את עצמם מנסים להתגונן מפני פגזים שחרוט עליהם באותיות עבריות "סולתם".

ולא רק באיראן: גם בצפון אפריקה נרשמו מקרים דומים. בשנות ה-50 וה-60 ישראל מכרה נשק למדינות אפריקאיות שונות, כולל נשק קל ותותחים. כעבור שנים, חלק מהנשק הגיע לידיים של ארגוני טרור.

אך לא רק בקצה העולם התרחשו מקרים מוזרים שכאלו. גם כאן, בגבולות הארץ ממש, הופנה נשק ישראלי כנגדנו.

בשנות ה-80 וה-90, כאשר צה"ל פעל ברצועת הביטחון בדרום לבנון, הוא הצטייד באמצעים ומבנים רבים שהוקמו בשיתוף פעולה עם צבא דרום לבנון. אלא שלאחר נסיגת ישראל בשנת 2000, חלק מהמוצבים והציוד נשארו בשטח, והועברו לידי ארגון חיזבאללה. ציוד ישראלי, מדים, אמצעי קשר ולעיתים אף כלי רכב אלו, שימשו את הארגון במלחמת לבנון השנייה נגד ישראל.

סיפורו של הנשק שהחליף כיוון מדגיש לנו כי אין ביד האדם לתכנן את תוצאות מעשיו. לפעמים הוא סבור לפעול בכיוון אחד, אך משמיים פעולותיו מתהפכות לצד אחר.

אחריותו של האדם היא לדאוג שפעולותיו ייעשו באופן הנכון והישר, ואת התוצאות עליו להשאיר בידיו של אדון הכל.