פתר את הקושיה של המהרש"ל: מי היה רבי אברהם הירקן?

בעיר לובלין שבפולין פשטה השמועה: החיד"א – רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שליח ארץ ישראל ותלמיד חכם גדול – בא העירה.

הגעתו לא הייתה כשל כל עובר אורח. מיד כשנכנס בשערי העיר קידמה את פניו פמליה של תלמידי חכמים, ראשי הקהל ובני העיר – אנשים, נשים וטף. היהודים בלובלין כיבדוהו מאד, שכן שמו יצא בארץ.

החיד"א, שיצא בשליחות כדי לאסוף כספים להחזקת כוללי ארץ ישראל, הוזמן להתארח בבית אחד מנכבדי העיר – גביר עשיר ובעל תורה, ששמו הלך לפניו. אותו לילה נערכה בביתו סעודה חגיגית בהשתתפות תלמידי חכמים, והחיד"א השמיע דברי תורה שהפליאו את כל יושבי השולחן.

אך בבוקר – עוד בטרם אור ראשון – כבר עמד החיד"א עטוף בטליתו, והלך ברגל לבית הכנסת לוותיקין. שם מצא קבוצת זקנים לבושי טליתות, שכבר עמדו בתפילת שחרית. משהשלימו את תפילתם, פנה אליהם החיד"א, כמנהגו:

– "רבותי, אני עוסק בכתיבת תולדות גדולי ישראל. היש בידכם לספר דבר מחודש או מעשה פלא בתולדות רבני עירכם?".

הזקנים הביטו איש ברעהו. ואז פתח הזקן שבחבורה, עטור זקן לבן ארוך, ואמר בניגון של מי שזוכר מה ששכחו הדורות:

– "החיד"א... על רבי אברהם מוכר הירקות שמעת?".

– "לא שמעתי", השיב החיד"א, וקולו רטט בסקרנות.

– "אם כך", פתח הזקן, "שב ואספר לך סיפור ששמעתי מאבי, ששמע מבנו של תלמידו של מהרש"ל – סיפור פלאים של חכמה ויראת שמיים".

באותם ימים, פתח הזקן, היה בלובלין הגאון מהרש"ל, רבי שלמה לוריא. כל היום היה יושב בישיבה, ראשו שקוע בתלמוד, וסברותיו מלהיבות את תלמידיו. באחד הימים עסק בסוגיה קשה במסכת קידושין: "אמר ר' אבין בר רב אדא אמר רב: כל הנושא אישה שאינה הוגנת לו – כשהקב"ה מעיד על השבטים, אינו מעיד עליו...".

המהרש"ל העמיק בפשט הדברים, חיפש בהם הבנה מחודשת. האם מדובר באישה ממשפחה שיש בה פגם ודאי? ואם כן – מה החידוש? הרי פשוט שאסור! ואולי... אולי מדובר במשפחה שיש בה רק חשש, ספק? אולי יש כאן דקדוק לשוני – "שאינה הוגנת" – ולא "שאינה ראויה?".

הוא הלך לביתו, ממהר, אך לבו מהרהר וראשו הומה קושיות. כך עבר, שקוע במחשבות, ברחוב הירקנים – והנה קול מוזר אך מוכר עלה מאחת החנויות. קולו של אברהם הירקן, מתנגן בלימוד: "אמר ר' אבין בר רב אדא אמר רב..."

המהרש"ל נעצר. מתוך החנות נשמע קולו של הירקן, מהרהר לעצמו: "רש"י אומר – ממזר. אבל אז פשוט שאסור! אלא נראה לי, שהגמרא באה להרחיק גם ממי שיש ספק בפסולו. ולכן נאמר – 'שאינה הוגנת' – אפילו ספק".

המהרש"ל עמד נדהם. זה הירקן הפשוט? והרי זה חידוש של ממש!

הוא דפק על הדלת. והירקן ענה: "יבוא...".

המהרש"ל נכנס. למראהו של רב העיר נבהל הירקן, אך הרב חייך ואמר: "ידידי... מנין לך הפירוש הזה? אתה יודע שיישבת לי קושיה שהטרידה אותי כל הדרך?".

הירקן גמגם: "אדוני הרב... אני... איני אלא עם הארץ. רק חוזר בקול על הדף שלמדתי, כדי שלא אשכח...".

אך המהרש"ל לא הרפה. שאל שאלה ועוד שאלה. הירקן ניסה להתחמק, אך נוכח ברצינות הרב – ונכנע. "בתנאי אחד", לחש. "שדברי לא ייוודעו ברבים. איני חפץ שידעו".

מאותו יום – כך סיפר הזקן – היה המהרש"ל פוקד את חנות הירקות מעת לעת, כבדרך אגב, ובלילות היה מזמין את ר' אברהם ללמוד עמו – בסתר. שנים למדו כך, בחשאי.

כאשר נפטר המהרש"ל, תמהו הכול: בצוואתו ביקש למנות את ר' אברהם הירקן לרבה של לובלין. הקוראים נדהמו. אך בצוואה צורף גם מכתב אישי: "הירקן הזה – גאון נסתר. עמו למדתי בסתר, והוא החכם האמיתי שבעיר. מנו אותו – כי הוא יאיר את העיר בתורה".

תחילה סירב ר' אברהם, אך משהפצירו בו – ובעיקר למקרא דברי רבו – נענה. ומאז לא כינוהו עוד "רבי אברהם מוכר הירקות", אלא "רבי אברהם הגדול".

הזקן סיים את דבריו. החיד"א ישב שותק, ואז שלף את קסת הדיו שלו, וכתב במחברתו הקטנה: רבי אברהם מלובלין – צדיק נסתר וגאון בתורה, תלמידו של מהרש"ל, מונה לרב על פי צוואתו. למד בסתר, והסתיר חכמתו. כן שמעתי מזקני לובלין.

אך לא כולם הסכימו. אחד הזקנים רטן ואמר: "לא בלובלין היה הסיפור – אלא באוסטרוה! שם כיהן המהרש"ל תחילה. ואני שמעתי מפי רבי ברוך שאכן היה זה באוסטרוה, ואותו אברהם היה מלמד תינוקות, איש עני, ואשתו היא שמכרה ירקות... והמהרש"ל אמר לראשי הקהל שימנוהו אחריו – וכך היה".

החיד"א חייך. "כבר כתבתי את דברי הראשון", אמר. "אבל מי יודע, אולי בעתיד יהיו מי שימצאו את רבי אברהם הירקן".