מאחורי כל פצע קטן: הצצה אל מערכת החיסון שנלחמת על חייך

בכל רגע מחיינו אנו הולכים, נושמים, מדברים, חולמים – והכול נראה פשוט כל כך. אבל מאחורי הקלעים, בתוך גופנו, מתחוללת דרמה של ממש. אינספור קרבות, אינספור גבורות – והכול מתוזמר בדיוק שאין לו אח ורע.

הקדוש ברוך הוא, שברא את השמיים ואת הארץ, את הגלקסיות הרחוקות ואת שושנת השדה, לא שכח גם אותנו. גם הגוף שלנו – כל תא ותא שבו – נברא בחכמה עליונה, בחסד וברחמים. כי מאחורי השגרה הפשוטה, מסתתרת מציאות שבה כל שניה – ממש כל שניה – אנו מותקפים.

מיליארדי חיידקים, וירוסים ופטריות רוחשים סביבנו. כל אחד מהם מנסה "להתגנב", לחדור לגופנו ולחגוג על משאביו, ולולא שמירה עליונה וגוף מתוחכם, היינו נכנעים – ולא היינו שורדים אפילו שעה.

יום שגרתי. אדם מן היישוב, עוסק במלאכתו. בעיצומה של העבודה הוא נפצע ממסמר – חתך קטן, אפילו לא כואב. אבל החתך הקטן הזה פתח שער. המחסום הראשון – העור – נפרץ. חיידקים זעירים שהסתתרו על פני המסמר – נכנסים אל הגוף. כמו לוחמים מיומנים הם מנצלים את ההזדמנות: זוללים סוכרים, מנצלים את חומרי הבניין, מתרבים. כל עשרים דקות – מספרם מוכפל.

בהתחלה – בשקט. לא מורגש. אבל כשצבא החיידקים מגיע לכמות מסוימת, הם משגרים אותות תקיפה, ואז מתחילה המערכה.

המקרופאגים – שומרי הגבול של הגוף – הם הראשונים להגיב. תאים עצומים, כל אחד מהם מסוגל לבלוע מאה פולשים. הם נצמדים לפולש, כולאים אותו בקרום פנימי וממיסים אותו מבפנים. באותה נשימה הם משדרים פקודה לכלי הדם לשחרר מים ודם לאזור – לשטוף, לסייע – וזו הדלקת שאנחנו רואים: נפיחות קלה, מעט אודם. אות למלחמה שהחלה.

אך אם המקרופאגים אינם מצליחים לבלום – הם משדרים קריאת חירום. חלבונים מיוחדים יוצאים לדרך, ומשדרים: "תגבורת! עזרה! אויבים חדרו!".

הנויטרופילים שומעים את הקריאה. הם עוזבים את מסלולי הדם – ונכנסים לזירה. תוקפניים, פראיים, מסוכנים כל כך– עד שהקב"ה קבע להם שעון חול פנימי: חמישה ימים בלבד – ואחריהם הם מתאבדים. הם יוצרים מחסומים, לוכדים חיידקים, תוקפים – אבל גם פוגעים בתאים בריאים. הם לוחמים עיוורים, נאמנים, אך מסוכנים.

אם גם הם לא מצליחים – המערכת כולה מגויסת.

עכשיו נכנס לפעולה ה"מוח" של מערכת החיסון: תאים דנדריטיים. הם מגיעים לשדה הקרב, אוספים דגימות מהאויב, קורעים פיסות קטנות ומצמידים אותן לגופם. עם ה"מידע המודיעיני" הזה הם יוצאים לדרך: מסע של יום – עד לבלוטת הלימפה הקרובה.

שם, ב"שער העיר", מחכים מיליארדי תאי T – לוחמים עיליים. הם נולדו במח העצם, עברו אימונים מפרכים – ורק המוכשרים ביותר שרדו. כל אחד מהם מתוכנת לזהות אויב אחר. התא הדנדריטי עובר ביניהם, ומחפש את הלוחם המתאים – התא היחיד שיוכל להבין את שפת הפולש.

כשהוא מוצא אותו – הכול משתנה.

תא ה־T מתעורר. הוא מתרבה במהירות – לאלפים. חלק מהם יישארו כ"תאי זיכרון", וחלק ייצאו לשדה הקרב, לתגבר את הכוחות. אך קבוצה שלישית פונה אל תאי ה־B.

תאי B הם מפעלי הנשק של הגוף. הם לא יודעים להילחם, אבל יודעים לבנות כלי נשק מדויקים, מותאמים אישית: נוגדנים. חלבונים זעירים, הנצמדים לאויב, משבשים אותו, מסמנים אותו להריגה. לפעמים הם חוסמים את פתחי הכניסה לתאי הגוף. פעמים אחרות – הם מושכים מקרופאגים, שיעשו את העבודה.

תאי B עובדים במהירות, ושוחקים את עצמם מרוב מאמץ. תאי T תומכים בהם: "אל תמותו עדיין, אנחנו זקוקים לכם!" – וכשנגמרת הלחימה, הם מוודאים שהמפעלים ייסגרו בזמן.

בחזית – הקרב בשיאו. הפולשים הרבים התחזקו, החלו להזיק. אבל עכשיו – המאזן משתנה. מיליארדי נוגדנים מציפים את האזור. מקרופאגים בולעים, נוגדנים משבשים, תאי T מחסלים תאים נגועים, והמערכה מוכרעת: החיידקים מובסים.

הגוף ניצל.

מיליוני תאים נהרגו – אבל הגוף מחליף אותם. רוב לוחמי החיסון יתאבדו. אין טעם שיישארו. אך תאי הזיכרון – יישארו לעד, ואם האויב הזה ינסה לחזור – הוא יושמד עוד לפני שנבחין בכך.

וכך, בגוף אחד קטן, התרחשה מלחמה שלמה. פלאים, דיוק, חכמה שאין לתאר. מערכת הגנה מושלמת, מתוחכמת, עצמאית – עם שומרים, תקשורת, נשק, הכשרה, הוראות, זיכרון – הכול קיים. והכול... בתוך פצע אחד קטן באצבע.

מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית.

כי מי שברא את הגוף – הוא שומרו. בכל רגע, בכל תא, בכל פרט.

ומי שברא את השמיים – ברא גם את הדם.

והוא לא עוזב אותנו לרגע.

"על נסיך שבכל יום עמנו" – ממש כך.