12 יום אחרי הכניעה: כך נראתה המלחמה האחרונה של הגרמנים

בשלהי מלחמת העולם השנייה, כאשר אירופה בערה עדיין באש המלחמה, אך שלטונה של גרמניה כבר התחיל לקרוס, התרחש באי קטן בהולנד אירוע כמעט נשכח – פרק עז, נואש ואצילי של התקוממות: מרדם של החיילים הגיאורגים באי טסל.

סיפורם של לוחמים אלו, שהתחיל בשבי, עבר דרך התקוממות נואשת והסתיים בגורל טרגי לאחר המלחמה – מגלם את מורכבותו ואכזריותו של העידן ההוא.

הכול התחיל בחזית המזרח. בשנת 1942, במהלך הקרבות האכזריים בין הצבא האדום לבין הוורמאכט הגרמני, נפלו בשבי הגרמני אלפי חיילים סובייטים, ביניהם גם גיאורגים – בני הקווקז, שגויסו לצבא האדום ולחמו בחזיתות הקשות.

תנאי השבי הגרמניים היו נוראים. רבים מן השבויים מתו מרעב, מחוסר טיפול רפואי או בהוצאה להורג. לחלק מן השבויים הציבו הגרמנים את הבחירה בין מוות איטי בשבי, לבין שירות בכפייה בצבא הגרמני.

באופן זה נולדו "הלגיונות המזרחיים" – יחידות עזר המורכבות מחיילים סובייטים לשעבר שלחמו לצד הגרמנים, מתוך תקווה להציל את חייהם.

הגדוד הגיאורגי ה-822 היה אחד מאותם לגיונות. הוא כלל כ-800 חיילים גיאורגים שהוכפפו לפיקוד גרמני, נשאו נשק ונשלחו הרחק מהחזית עם ברית המועצות – לאי טסל שבהולנד.

טסל, אי רגוע בימים רגילים, הפך בימי המלחמה לעמדה אסטרטגית במסגרת ה"חומה האטלנטית" – שרשרת ביצורים שהקימו הנאצים לאורך חופי מערב אירופה, כדי להדוף פלישה של בעלות הברית. החיילים הגיאורגים הוצבו באי כדי לתגבר את קווי ההגנה, אך ככל שהמלחמה התקדמה והמצב הגרמני הידרדר, הלכה וגברה גם תחושת המרירות בקרבם.

בתחילת אפריל 1945, כשהיה ברור לכל שהפסד גרמניה קרוב, החליטו החיילים הגיאורגים לעשות את הבלתי ייאמן: למרוד בגרמנים. המרד תוזמן בתיאום עם קבוצת התנגדות הולנדית קטנה שפעלה באזור.

בלילה שבין ה-5 ל-6 באפריל, נפתח המרד המתואם. הגיאורגים תקפו את המפקדים הגרמנים, הרגו כארבע מאות חיילים במפתיע והצליחו להשתלט על רוב שטח האי, אך הם לא הצליחו להשתלט על סוללות תותחי החוף שהוצבו בקצה הצפוני ובקצה הדרומי של האי.

הגרמנים לא התכוונו לוותר על האי האסטרטגי. וכיוון שתותחי החוף עדיין נשארו בידיהם, לא היה איש שיוכל למנוע מהם להחיש תגבורות לאי.

במהלך השבועות הבאים הובאו תגבורות גרמניות אל האי. סיוע שריון הוחש מהולנד הסמוכה, והגרמנים החלו לעלות בחזרה על חופי האי.

למרות היתרון המספרי והציוד העדיף של הגרמנים, הצליחו המורדים להחזיק מעמד בלחימה עיקשת ונואשת ובסיוע אזרחים הולנדים, ומלחמה קשה ועקובה מדם ניטשה על כל גבעה וחוף באי טסל.

גם לאחר שהיטלר התאבד בברלין ב-30 באפריל, וגם לאחר הכניעה הגרמנית ב-8 במאי, הכוחות הגרמנים באי המשיכו במלחמתם בחוסר היגיון מוחלט, מה שהפך את האי טסל לזירת הלחימה האחרונה של מלחמת העולם השנייה ביבשת אירופה.

הקרבות באי נמשכו עד ה-20 במאי 1945, אז הצליחו הכוחות הקנדיים להשקיט את זירת הלחימה האחרונה.

עם הגעת בעלות הברית והסרת השליטה הגרמנית, נשארו מהגדוד הגאורגי רק כמאתיים חיילים. במהלך הקרב חסר ההיגיון הזה, נהרגו כ-500 גיאורגים, יחד עם כ-120 מתושבי האי וכ-800 חיילים גרמניים.

אבל סוף הסיפור אינו מסתיים בשחרור האי. החיילים הגאורגים ששרדו את הקרב, נמסרו לברית המועצות – וזו לא ראתה בעין יפה את שירותם בעבר אצל האויב, גם אם זה היה תחת אילוץ וכפייה.

כאשר שבו הגיאורגים לאדמתם, הם הוכרזו כבוגדים. חלקם נשלחו למחנות עבודה בסיביר, אחרים נאסרו, מעטים נעלמו ללא עקבות. רק שנים ארוכות אחר כך, עם נפילת ברית המועצות והתעוררות מחודשת של ההיסטוריה המקומית, הוכרו לוחמי טסל כגיבורי מלחמה.

בטסל עצמוה נבנה בית קברות קטן לגיאורגים, ובו שורות של מצבות עם שמותיהם, שנחרתו בכתב הגאורגי העתיק. לידם נכתב – "לזכר הגבורה באי הכוח". כל שנה, גם היום, מגיעים לשם נציגים מהולנד ומגאורגיה לטקס זיכרון שקט, על אי שבו הזמן כמעט עצר – לזכר קרב שכמעט נשכח, אך מעיד יותר מכל על גבורה, על טרגדיה – ועל המחיר האנושי של כל מלחמה.