היסטוריה וארכיאולוגיה
שישה יהודים עונו, 34 נרצחו – ואז התגלתה האמת המזעזעת
רק מאוחר יותר התברר כי ילדיו של הטוחן לא נרצחו כלל. הם נמסרו לסבתם בעיירה סמוכה, לאחר שהאב – היינריך דרימר – שקע בחובות כבדים ליהודים, ורצה להפיל עליהם את האשמה כדי להיפטר מן החוב ולהשיג חמלה ציבורית
- יהוסף יעבץ
- פורסם ג' אב התשפ"ה

בשנת 1235 התרחשה בפולדה שבמרכז גרמניה, אחת מעלילות הדם הראשונות שתועדו בימי הביניים. טוחן מקומי בשם היינריך דרימר דיווח לשלטונות כי חמשת ילדיו – קונראד, ולטר, פטר, אוטו ומריה – נעלמו מביתם. כעבור כמה ימים נטען שגופות הילדים נראו בסמוך לגדת הנהר. במהרה נפוצה שמועה כי יהודים חטפו את הילדים, שחטו אותם ושמרו את דמם לצורך אפיית מצות לקראת חג הפסח.
שישה מיהודי פולדה נעצרו: אברהם הלוי בן קלונימוס, יצחק בן שמעון, מרדכי הסופר, הלל הרופא, טוביה בן יוסף וחיים הקצב. הם הובאו למשפט חפוז, ובמשך שלושה ימים עונו באכזריות קשה. הם נקשרו לגלגל עינויים, גופם נמחץ תחת ברזלים לוהטים ואצבעותיהם נרמסו. ביום השלישי, תחת כאב מייסר, נשברו שניים מהם – הלל וטוביה – והודו באשמה, אף על פי שלא היה לה כל בסיס במציאות.
באותו זמן חנתה בעיר יחידת חיילים צלבנים. עם שמיעת השמועה, פרצו החיילים לרובע היהודי, תקפו את הבתים, בזזו את הרכוש, הציתו חנויות ורצחו באכזריות 34 יהודים. רבים מן התושבים ניסו להסתתר בעליות גג, במרתפים ובבתי הכנסת, אך לא הצליחו להינצל.
רק מאוחר יותר התברר כי ילדיו של הטוחן לא נרצחו כלל. הם נמסרו לסבתם בעיירה סמוכה, לאחר שהאב – היינריך דרימר – שקע בחובות כבדים ליהודים, ורצה להפיל עליהם את האשמה כדי להיפטר מן החוב ולהשיג חמלה ציבורית.
העלילה הזו שכנעה בעיקר את המון העם – איכרים פשוטים, חסרי השכלה, שקיבלו כל שמועה כאמת. לעומתם, אנשי האצולה וחברי מועצת העיר – אשר הכירו את הקהילה היהודית מקרוב – ראו מיד שמדובר בשקר גמור. כאשר החלו הפרעות, הם מיהרו להגיע אל הרובע היהודי, עמדו בגופם מול הצלבנים, התחננו בפני ההמון להפסיק את האלימות – ולבסוף הצליחו לעצור את הטבח.
האירועים עוררו סערה גדולה ברחבי גרמניה. מטיפים כפריים ודרשנים אנטישמיים החלו להסית קהילות נוספות נגד היהודים. הקיסר פרידריך השני, ששמע את הדיווחים, הבין שמדובר בעלילת שווא. כדי להפסיק את ההסתה, כינס ועדת חקירה מיוחדת, שנועדה לבדוק את המקרה באופן יסודי.
כדי שהמון העם יאמין למסקנות, הוועדה הורכבה ברובה מיהודים מומרים – אנשים שהכירו היטב את אורח החיים היהודי. גם הם, למרות שהמירו את דתם, לא הסכימו לשתף פעולה עם העלילה. הם חיפשו ומצאו מקורות ברורים האוסרים אכילת דם – בתורה, במשנה, בתלמוד ובפוסקים. הם ניסחו איגרת רשמית, שבה הוכיחו כי על פי ההלכה היהודית אסור בתכלית האיסור לאכול דם, לא בפסח ולא בשום זמן אחר. הם אף ציינו את ההלכות הקפדניות של ניקוי הבשר מן הדם על ידי מליחה והדחה.
הקיסר קיבל את מסקנות הוועדה, שמח עליהן והתרגז מאוד על אלה שניסו להפיץ את העלילה. הוא פרסם הצהרה ברורה: כל מי שיאשים יהודים באשמת דם – או יפגע בהם בשל כך – ייחשב למורד במלך וייענש בהתאם.
פולדה הייתה עיר עתיקה שנבנתה על גדות נהר הפולדה, ומשם שמה. בשפה הסקסונית העתיקה, "פולדה" פירושה "ארץ ומים". העיר ישבה באזור ירוק ופורה שבמרכז גרמניה.
הקהילה היהודית בפולדה נחשבה לאחת מהקהילות הוותיקות והיציבות באשכנז. ברוב שנותיה חיה בשלום עם שכניה, והיו בה בתי כנסת ובתי מדרש מפוארים. הקהילה גידלה דורות של תלמידי חכמים.
בין רבני העיר נמנו רבי אליהו לונאץ, ראש ישיבה ומורה נודע שעמד בראש תלמידים רבים; רבי שמואל אהרן בן רבי אליקים, מחכמי הדור, ידוע בפסיקותיו; רבי אליעזר משולם ברילין, ששימש ברבנות פולדה במשך שנים רבות, ולאחר מותו המשיך בנו רבי יצחק את דרכו; רבי מאיר שיף, מחבר חידושי מהר"ם שיף, מגדולי פרשני התלמוד בדורו; ורבי אליהו מפולדא, אחד מפרשני הירושלמי הבולטים.
הקהילה שרדה את העלילה, אך הדבר נחקק לדורות כדוגמה לפגיעותן של קהילות יהודיות גם כאשר הן שומרות חוק ונוהגות באחריות. אמנם במקרה זה נהגו השליטים הנוכרים בהגינות, והגנו על היהודים, אך לצערנו, השליטים שבאו במאות השנים שלאחר מכן, לא למדו מהם, ואף להפך.




