על ניסיך שבכל יום עימנו: כיצד הגוף מתמודד בכל רגע עם תאים סרטניים?

בכל בוקר, בצהרי היום, ובערב – אנו עומדים ומתפללים. שפתותינו לוחשות מבלי משים את אותם פסוקים מוכרים: "על ניסיך שבכל יום עימנו, ועל נפלאותיך שבכל עת".

לרוב, איננו מתעכבים לחשוב מהן אותן "נפלאותיך שבכל עת". אבל לפעמים – לפעמים כדאי לעצור.

נניח שאתה יושב עכשיו, שותה קפה או לומד תורה, אולי קורא את השורות הללו. אתה לא מרגיש שום דבר מיוחד. גופך שקט, שלו, רגיל. ובכל זאת, עמוק בתוכך, קורה עכשיו קרב – קרב שאין בו תופים ואין בו חצוצרות. מערכת החיסון שלך, אותה ארמיה אילמת, צדה ברגעים אלה ממש תא אחד. רק תא אחד – מתוך טריליוני תאים – שבגד. תא שהתחיל ללחוש לעצמו מחשבות זרות: "אני לא רוצה עוד לדאוג לגוף, אני רוצה שהוא ידאג לי".

לפני שנספיק להבין, אותו תא עלול להפוך למה שנקרא סרטן.

הסרטן איננו חיידק זר שפלש מבחוץ, אלא בוגד מבית. הוא לא אויב שנראה שונה, אלא אחד משלנו – שהיה שלנו. תא רגיל, שהיה פעם חלק ממערכת מסודרת להפליא: מערכת שבה כל תא יודע את תפקידו, מתי לשכפל את עצמו ומתי להפסיק. מתי הוא שבור וטעון תיקון. מערכת שנבראה על ידי ה' בחכמה אינסופית, שבה כל תא פועל בתיאום מושלם עם שכניו, למען קיומו של כלל הגוף.

אבל תא סרטני שובר את הסדר. הוא חדל לתקן את השברים שלו, וכתוצאה מכך, הוא חדל גם לראות את עצמו כחלק מקולקטיב. הוא מתחיל להתחלק שוב ושוב, לגדול ולשלוח שלוחות שמחפשות לעצמן עוד משאבים, עוד מקום, עוד שליטה. והכול על חשבון הגוף, על חשבון האיבר שבו הוא עצמו נולד.

אבל פה, ממש עכשיו, מערכת החיסון שלך עלתה על עקבותיו. תאי T – אותם לוחמים זעירים ונאמנים – הבחינו בחלבונים חשודים שהתא החל לייצר. כי כל תא, כמו סופר קטן, כותב את סיפורו דרך החלבונים שהוא מייצר. והחלבונים הם לא סתם חומרים, אלא משפטים. הצהרות. אמירות על זהות, על תכלית, על תקינות.

כדי שמערכת החיסון תוכל לדעת מה קורה בתוך כל תא, יש בגופך מערכת מופלאה שקרויה MHC – Major Histocompatibility Complex. מולקולות מיוחדות שמציגות על פני התא "טעימות" קטנות מתוך החלבונים שהתא מייצר, כמו חלון ראווה שמאפשר הצצה פנימה. אם יש שם חלבון שאינו אמור להופיע בגוף בוגר – האזעקה מופעלת.

תאי T, שכל תכליתם היא לגלות חריגים, סורקים את התאים ללא הפסקה, ואם הם מוצאים תא שמציג חלבון בעייתי – הם משמידים אותו מיד. ללא היסוס. בלי רגשות. כי זה תפקידם: למנוע סכנה – עוד לפני שהיא מתעצמת.

אבל תאי הסרטן מתוחכמים. לפעמים הם מצליחים להשתיק את מערכת התצוגה. הם מכבים את MHC, מסווים את עצמם. ואז – נכנסים לפעולה תאים אחרים, פראיים יותר: תאי הרג טבעיים, המכונים NK. הם אינם שואלים שאלות. מבחינתם, תא שלא מציג מידע – חשוד. תא חשוד – מושמד.

וכל זה קורה כל הזמן. בכל שנייה. בכל יום. רוב מוחלט של התאים הפגומים שלך יושמדו עוד לפני שתדע שהיו שם. כי כך ברא הקב"ה את גופך: עם חומות, מחסומים ושומרים. הוא נתן לתא מנגנונים פנימיים לבדוק את עצמו, ולהרוג את עצמו אם הוא מושחת – תהליך הקרוי אפופטוזיס. הוא נתן לך גנים שתפקידם לזהות תקלות ולתקנן. רק כאשר שלושת השומרים הללו נופלים – מתחילה בעיה אמיתית.

ובכל זאת – גם אז, פעמים רבות – מערכת החיסון מנצחת, מונעת את התפשטות הרעה. מצילה את חייך מבלי שתרגיש. מבלי שתדע.

זו איננה הגזמה. זו אינה שירה. זהו מדע. זו אמת.

ולכן, כשאתה אומר שוב את המילים "על נפלאותיך שבכל עת" – דע: אין זו רק תפילה על רגעים נדירים של הצלה מופלאה. זו הכרה בכך שכוחות של שמירה והגנה שומרים עליך ברגע זה ממש. בתוך גופך. בכל רגע. כל יום.

ובמובן הזה, גם תאי ההרג שבתוכך – הם שלוחיו של מי שאמר והיה העולם.

והם לוחשים גם כן, בלי קול: "מבשרי אחזה אלו-ה".