לא ראה את ספרו יוצא לאור: מי היה הרב לייב חנליש?

בלובלין של המאה השש-עשרה, עיר תורה והוד, היה בית מדרש אחד שבלט בקולו הצלול והמפעים. שם, בבית האבן שברחוב היהודים, ישב ר' ליב חנליש – גאון צעיר, תלמיד מובהק של הרמ"א וקרוב משפחתו. יחד עם אחיו, ר' יעקב תמרליש, החזיק בישיבה שמשך אליה תלמידים מכל רחבי פולין-ליטא.

לא היה דרוש הרבה כדי להבין מדוע באו אליו – שיעוריו נמסרו על פי "ארבעה טורים", ספר ההלכה הרחב והמפורט מימי הראשונים. אך לא היה זה שיעור יבש ומכני – קולו של ר' ליב נשא נשמה בדברים, פתח קושיות, סלל דרכים חדשות, חיבר בין מקורות רחוקים ולבסוף הוביל לפסק חד וברור.

תלמידיו – וביניהם נערים שעתידים היו להיות גאוני הדור הבא – התחננו שיבאר את שיעוריו בכתב. "כִּי נָעָמו לָהֶם אֲמָרָי", כתב בהקדמה לחיבורו. תחילה סירב, אך כשראה את טורח ההעתקה וטעויות ההעתקה המתרבות, התפתה, והחליט להעלות את דבריו על הכתב – לא רק למען תלמידיו, אלא למען הדפוס, שינציחם. בביאוריו הסביר את דברי הטור לאור המקורות שבהם השתמש הטור בעצמו, ובכך סיקל ותיקן אותו משגיאות, תוך הסבר בהיר וברור שנותן משמעות לדברים.

שנה אחר שנה עמל על החיבור, תיקון אחר תיקון, עד שהחל להוציא את ספרו לדפוס. אך בדיוק ברגע הגדול שבו חלם להחזיק את הספר בידו, שבו ראה בעיני רוחו תלמידים פותחים את "ויגש יהודה" על טור אורח חיים – נעצר הכל. ביום כ"א בשבט שנ"ו, נסתם הגולל. ר' ליב חנליש הלך לבית עולמו, ולא זכה לראות את ספרו יוצא לאור.

ולמי נשאר החלום?

לאחיו, ר' יעקב. "בְּכָל עֵת שֶׁהָיִיתִי רוֹאֶה הַחִבּוּר לָז, לֹא אוּכַלְתִּי לַעֲצוֹר בְּרוּחִי", כתב. "ועיני ירדו מים ועפעפי יזלו דמעות שלא הפיק הגאון ז"ל את רצונו לדפוס החיבר הלז". הוא לקח את כתבי ידו של אחיו, ובמשך שלוש שנים עמל עליהם. כאשר הדפיס את הספר בלובלין, ביום כ"ו באלול שנ"ט, כתב לתלמידי ר' ליב – ולעולם כולו – שיר קריאה: "אם תהיו זריזים וראשונים / להיות מן הקונים / נדפס ביאורים טורים אחרונים / בגזרה לבות בו חן...".

אבל הספר לא נדפס עוד. הוא נשכח בפינה, נשא עמו אבק הדפוס הראשון – ובמשך כמאתיים שנה, קולו של ר' ליב נדם.

עד שבאה דיהרנפורט. איש בשם רבי מיכאל שמעון מייא החליט לאזור חיל ולהדפיס את החיבור היקר, שכעת היה נפוץ בעיקר בין חכמים מועטים.

בין השנים תק"נ–תקנ"ו ראה שם אור טור בהוצאה חדשה. מדור חדש הופיע בחלק "אורח חיים" – "חידושי מהרל"ח", עיבוד מקוצר מתוך "ויגש יהודה" הנשכח. אך בדפוס טעו: את שאר ההגהות קראו גם הן על שמו – ובלי משים, ייחסו לר' ליב חנליש דברי אחרים, ואת הכל כללו תחת השם "חידושי הגהות". שמו שב – אך לא לגמרי, לא בצורתו הנכונה, לא במדויק.

מאז ועד היום, חידושי מהרל"ח מודפסים שוב ושוב עם הטור. בימינו, קמו אנשים שזיהו והפרידו בין דבריו לדברי אחרים, ושוב זכה שדברי תורתו יזוקקו ויתייחסו אליו.

רבי ליב חנליש לא ראה את ספרו יוצא לאור, אך למרות זאת, הגהותיו המשיכו להשפיע ולהבהיר את דברי הטור לדורות הבאים. אולי בזה די. ואולי עוד נכונו לו ימים שבהם תימצא המהדורה הראשונה של "ויגש יהודה", ושמו יתבהר, וילמדו תלמידים את דבריו מתוך הכרך ההוא – כמו שביקש.

בינתיים, בלובלין הקרה, בין המצבות הישנות של בית העלמין, מתחת לאבן אחת טמון גאון שחלם על דפוס, ולא זכה. של אח שלא ויתר. ושל מילים ששרדו, והאירו את ההלכה.