זכה לברך על החמה ארבע פעמים בחייו: מי היה מהר"י מינץ?

ההמון זרם אל רחבת בית הכנסת במיינץ עם אור ראשון של בוקר. רחובות העיר העתיקה נמלאו יהודים – זקנים וצעירים, נשים עטופות צעיפים וילדים קטנים שנישאו על כתפי אבותיהם. ההתרגשות ניכרה על כל פנים – לא בכל יום זוכים לברך את ברכת החמה.

בשעה היעודה יצא מתוך הקהל איש זקן, גבוה והדור, נשען קלות על מקלו. מצחו הרחב נחרש קמטים עמוקים, אך עיניו הבריקו כעיני צעיר. כשהגיע למרכז ההמון, פנה מזרחה, נשא את עיניו אל השמש הזורחת, ובקול רם וצלול, שהפליא בעוצמתו ובצלילותו, ברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, עושה מעשה בראשית!".

קולו הדהד בין חומות האבן של מיינץ, והקהל כולו השיב אחריו אמן אדיר, שהרטיט את הלבבות. זה היה רגע של התגלות, של זיכרון בריאה, של חיבור נדיר בין שמיים וארץ.

הזקן המברך היה מהר"י מינץ – רבי יהודה בן אליעזר הלוי מינץ – שכבר מלאו לו למעלה ממאה שנים.

בחזרה מהאירוע, דיברו האנשים בהתרגשות.

– "מרגש להיות במעמד נדיר כל כך", אמר אחד.

– "אכן, פעם בעשרים ושמונה שנים!", השיב לו חברו.

– "אתמול עוד ישב איתנו הרב ולמד את הסוגייה במסכת ברכות: הרואה חמה בתקופתה, לבנה בגבורתה... אומר ברוך עושה בראשית. והרב בירר אימתי היא ‘חמה בתקופתה’ – כל כ"ח שנים, כששוב נופלת תקופת ניסן באותו זמן ממש…".

– "הרב הסביר שזה מנהג ותיק באשכנז – לברך את הברכה הזאת ברוב עם, אחר תפילת שחרית של ותיקין, לפני חזרת הש״ץ…".

– "והוא גם דיבר על כך שברכה נדירה שכזאת מזכירה לאדם את מחזור חייו – מה הספיק, מה השתנה… והוסיף: ‘ואף אני, זכיתי לראות ארבע פעמים את השמש בתקופתה…'".

אבל מיהו אותו מהר"י מינץ, שזכה לאריכות ימים מופלאה ועמד במרכז ההתרחשות ברגע כה מרומם?

רבי יהודה הלוי מינץ נולד באשכנז למשפחה מיוחסת של חכמים ונכבדים. מילדותו בלט בשקדנותו ובחריפותו, והלך ללמוד בישיבה המקומית, שם נעשה לתלמיד קרוב של ראש הישיבה, עד אשר נתמנה בעצמו לממלא מקומו. בקיאותו לא ידעה גבול – לא רק בתלמוד והלכה, אלא גם במנהגי ישראל ובפסקי ראשונים.

במשך השנים שמר על קשר הלכתי ופנימי עמוק עם בן דודו, רבי משה מינץ, שהיה מחשובי חכמי הדור, והשניים התכתבו תדיר בענייני הלכה וסוגיות מנהג.

לימים עזב את גרמניה ועבר אל פאדובה שבצפון איטליה, שם נבחר לכהן כרבה של הקהילה במשך קרוב לחמישים שנה. בפאדובה ייסד ישיבה גדולה, שמשכה אליה תלמידים מכל קצוות איטליה ואירופה. בין תלמידיו נודע במיוחד רבי מאיר קצנלנבוגן – מהר"ם פאדובה – שלימים נשא את נכדתו והיה לגדול בישראל.

מהר"י כתב רבות – תשובות, חידושים, דברי שו"ת – אך כל כתביו נשרפו על ידי גויים באחד מן הפוגרומים, ולא נשתיירו מהם אלא שש עשרה תשובות, שנדפסו בסוף חיבוריו של תלמידו מהר"ם פאדובה, כאבן אחרונה שנותרה מן הבניין הגדול.

בימיו המאוחרים זכה גם להכיר מקרוב את דון יצחק אברבנאל, שהגיע לאיטליה בנדודיו בגלות. נרקמה ביניהם ידידות עמוקה. היה זה מפגש של שני עולמות: הפילוסוף, המדינאי והמפרש – והפוסק האשכנזי ההדור, שלמרות גילו המופלג שמר על חדות שכל ועומק ראייה.

גם בחכמות חיצוניות עסק הרב – כך מספרים שהיה בקי בפילוסופיה והרצה באוניברסיטת פדובה, ותמונתו אף נתלתה באולם הכבוד של האוניברסיטה – דבר נדיר עד מאוד לרב יהודי בדורות ההם.

כשנסתלק לבית עולמו, בשיבה מופלגת – התאבלו עליו קהילות רבות. עליו, ואחריו באותו שבוע על דון יצחק אברבנאל, ידידו הקרוב, שנפטר בדיוק חמישה ימים לאחריו, ונקבר לצידו, בפאדובה.

ובבוקר ההוא, במיינץ הרחוקה, נדמה היה כאילו חזרו השמש והשמים למקומם המקורי. קרני האור הזהובות ליטפו את פני הזקן המברך, פניו של חכם בן מאה שנות חיים, ויותר – ועמו דור שלם של תורה, הנהגה, ויראת שמיים שנשתמרו באורם.