שתי דתות שונות: המס שהפריד את היהדות מהנצרות

לאורך ההיסטוריה, העם היהודי נאלץ להתמודד שוב ושוב עם אפליות שונות – חברתיות, דתיות וגם כלכליות. אחת הדרכים הנפוצות שבהן ניסו לשבור את רוח היהודים הייתה באמצעות מיסים מיוחדים שהוטלו עליהם – רק בגלל שהם יהודים. היום נכיר את מס היהודים המפורסם של אספסיאנוס – איך הוא קשור למחצית השקל, ואיך הוא עזר ליהדות להיפרד מן הנצרות ובכך שמר על היהודים מן ההשפעות הנוצריות.

חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה היה עבור היהודים רעידת אדמה רוחנית, לאומית ותודעתית. אך מבחינת האימפריה הרומית – זו הייתה רק "השבת הסדר על כנו" בפרובינציה סוררת. הקיסר אספסיאנוס, שעלה לשלטון בעיצומו של המרד היהודי, ראה ביהודים עם עקשן ומרדני – כזה שראוי לא רק לדיכוי צבאי, אלא גם לעונש מתמשך, כלכלי ומוסרי. כדי לוודא שלא תישאר אפילו תקווה למרד נוסף, וכדי לפצות את קופת המדינה על ההוצאות הכבדות של המלחמה, אספסיאנוס לא הסתפק בהרס – הוא חיפש גם דרך מתוחכמת להכניע את רוחם של היהודים.

אחת המצוות הבולטות בבית המקדש הייתה מצוותמחצית השקל: בכל שנה, בחודש אדר, היה מחויב כל זכר מבן עשרים שנה ומעלה לתרום מחצית השקל לבית המקדש. התרומה הזו שימשה לקניית קורבנות ציבור ולמימון צורכי המקדש, והייתה סמל להשתתפותו של כל יהודי – בארץ ובתפוצות – בעבודת ה׳ ובאחדות הלאומית. אספסיאנוס, שחיפש דרכים להדגיש את ניצחונה של רומא על היהדות, מצא במצווה זו יעד אידיאלי להשפלה מתוחכמת: הוא ישיב על כנה את מצוות מחצית השקל. כל יהודי באימפריה יחויב להמשיך לשלם את אותו סכום – אך לא לבית המקדש שחרב או להקדש, אלא לקופת מקדש יופיטר, האל הראשי של רומא. כך הפכה מצוות התרומה משותפות של עם ישראל בבית המקדש – לקנס קבוע שסימל כניעה וביזוי.

המס הזה לא היה עוד תשלום שולי על מחיה, קרקע או סחורה. הוא היה מס שמכוון ישר לנשמה. כל יהודי – בארץ או בגלות – ידע שהוא חייב לשלם כסף, רק בגלל שהוא יהודי. הוא לא קיבל על זה שום שירות, לא קיבל שום תועלת – להפך. הכסף שלו הלך כדי לפאר את המקדש של האויב, של הדת האלילית, זו שכביכול ניצחה את אמונתו. זו לא הייתה רק גזֵרה כלכלית – זו הייתה השפלה מתמשכת. בכל שנה מחדש, כשהגיע זמן מחצית השקל, לא היה עוד לאן לשלוח את הכסף. אין בית מקדש. אבל דווקא אז באה רומא ואמרה – תשלם לנו, ואנחנו נבנה עם זה את המקדש שלנו. תשתוק, ותממן את ההפסד שלך.

בשנים שאחרי חורבן בית שני, ובעיקר בעשורים שלאחר מותו של ישו, המשיכו תלמידיו לראות בעצמם חלק בלתי נפרד מהיהדות. הם שמרו על חלק מהמצוות, על לוח השנה, ולרוב גם מלו את בניהם והתפללו בבתי הכנסת. אבל אז הופיע מס היהודים – ויצר קו גבול חדש. הרומאים לא התעניינו בתיאולוגיה – הם רצו לדעת מי חייב לשלם. ברגע שהתלמידים של ישו הבינו שהם צפויים להיחשב יהודים ולשלם את המס, הם החלו לטעון שהם דת נפרדת. כך החלו הנוצרים להתרחק אט אט מהיהודים, ולא החשיבו עוד את עצמם כחלק מעם ישראל, וכך נוצרה הבדלה. אין יותר שני זרמים ביהדות, אלא שתי דתות שונות בתכלית.

כעת לאחר שהנצרות אינה חלק מן היהדות, המעבר הפסיכולוגי שיהודי צריך לעבור על מנת להתנצר הוא הרבה יותר גדול. במקום מלהפוך מיהודי בגוון כזה ליהודי בגוון אחר, הוא מחליף צבע, וכך נבלמה התפשטות הנצרות ביהדות. עם השנים, כשהאימפריה הרומית עברה תהליכים של שינוי – המס הלך ודעך. הקיסרים הבאים לא תמיד הקפידו עליו, ובמאה הרביעית, כשאימצו הרומאים את הנצרות כדת רשמית, מס היהודים בוטל סופית. ייתכן שאז סוף סוף נשמו היהודים לרווחה.