נוער מתמודד

העיקר בחינוך הוא ה"ימין המקרבת", כמו שהדריכו גדולי ישראל. אבל איך זה מסתדר עם המצווה להוכיח? איך אפשר להתעלם מהמצווה הזו?

כל מחשבה שבאה להשכיח מאיתנו את היסוד הזה, היא סתם עצת היצר הרע, ועל זה אנחנו מתפללים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". איזהו שטן שמאחרינו? אלו דברי היצר הרע, שבאים לייאש אותנו

אנחנו לא מבינים למה הוא פשוט לא מצליח להתארגן בזמן. אנחנו מופתעים כשהוא לא מראה שום רצון לצאת. על הפער בין הרצון לבין היכולת של המתבגר עם הפרעות קשב

הסיבה למילים המוקצנות היא פשוטה: המוח של המתבגר לא תמיד מצליח לשלוט על הזרם הרגשי שמציף אותו. להבין את השפה של המתבגר עם הפרעות קשב

אולי תהליך הריפוי הלאומי שלנו מהטראומה הלאומית של שעבוד מצרים, יכול לתת גם לנו קצת כלים ותקווה לטראומות הנוכחיות שלנו. אחרי הטראומה שעברנו במצרים, אנו נדרשים לדבר. לשחרר.

מדריך רכיבה טוב, יודע לא רק לתת חוויה מעצם הרכיבה, אלא גם לעשות תהליך שיעזור לילד להקיש מהרכיבה על יכולת השליטה העצמית שלו, ולנהל את הנפש הבהמית שלו

אחרי שלב הדממה הדקה, עוד יבואו שלבים אופטימיים בדרך לצמיחה ולתיקון. בעברית קוראים לזה: נחמה.

אילו היה מדובר בחולי הגוף, הייתם מבינים שאין ברירה? ילד חולה אסטמה חייב חדר מאוורר. גם פה, האוירה הבלתי נסבלת גורמת ללחץ ולמתח רב

מהו המקצוע הכי מתסכל בעולם? מסתבר שהתחרות קשה, אבל אחד המקצועות הכי מתסכלים הוא מוקדני משטרה. חינוך והוראה בהחלט לא רחוקים בדירוג. מופתעים? טור לאנשי חינוך מסורים

לא לכל קושי רגשי יש הכרה הלכתית מפורשת, ותפקידנו בחינוך לא להנציח מצב נוכחי, אלא לעזור להתקדם

אני כבר לא כזה צעיר, וכבר הבנתי פחות או יותר איך העולם הזה עובד, והייתי מצפה מעצמי, שלא אצטרך לעשות את הדיאלוג הפנימי הזה בכל בוקר מחדש. ובכל זאת, בכל בוקר, שוב ושוב, לפני שאני מתחיל את היום שלי, יש לי ויכוח פנימי שכזה

פקידנו כהורים לנערים בגיל ההתבגרות אינו לכפות, אלא ללמד את ילדינו לקחת את האחריות ולהפעיל את השריר הזה בעצמם

בדיוק בנקודה הזו קשה כל כך להרבה הורים. הם טוענים: "למה מגיע לו להיות חוטא נשכר? רשע וטוב לו? הרי גם לי יש יצר הרע, ואני נלחם. שגם הוא ילחם!"

אל תתפתי להקשיב למי שמולך בצורה שטחית. אל תתפתי לשמוע רק את מה שנאמר. נסי להרכיב משקפי עומק. לשמוע מעבר למילים. לשמוע דווקא את מה שלא נאמר

זו הנחת היסוד – בכל תכונה של ילד יהודי יש ניצוץ טוב. תראה אותו, תבין אותו, תקבל אותו, אל תילחם בו, ואז יהיה לך קל יותר לנווט אותו למקומות של קדושה

לפני שהוא שם לב – הוא בתוך במעגל. לפני רגע הגוף שלו היה כבד כל כך מרוב עצבות, ופתאום איכשהו הרגליים זזות

בהתחלה, אחרי אירוע קשה, צריך "מנשה", מלשון שכחה. לשרוד, לעבור הלאה. אבל לא כדאי להיתקע שם. צריך להתקדם, לטפל בעצמנו, להתמודד ולצמוח מהכאב

לא קל להיות הורה ומחנך, כי צריך להחזיק את שתי ההגדרות הסותרות (אך המשלימות) האלו, כדי לשמור על איזון ולהצליח בחינוך

מה אנחנו צריכים לעשות כדי לקבל את כל הטוב הזה? רק להדליק. כל יום נר. כל יום קצת

מתי בפעם האחרונה שוחחתם עם המתבגרים שלכם, ואיך זה התנהל?

מכירים את אלו שכל היום מתלוננים? רק שאלתם אותם "מה נשמע?" וכבר הפכת ל"אחי" וקיבלת תשובה מייאשת ורשימה של צרות. האם יש דרך לצאת מזה?

תפקידנו לבחון את עצמנו כל הזמן, בכל הרצינות, אם אנחנו עושים השתדלות נכונה בחינוך

כמה דקות אחר כך הגיע רכב נוסף, שהפעם כן עצר לו. בדרכם, בהמשך הכביש, הם ראו את הרכב הראשון, שעשה תאונה עצמית, בצד הדרך, הפוך

כשילד בוחר דרך אחרת: איך לשמור על קשר קרוב, להראות אהבה אמיתית, ולהשפיע מבלי לשפוט?

מכירים את הקול הפנימי הזה, שמשחק לנו במחשבות, וגורם לנו לא להיות מרוצים מעצמנו? האם הוא צודק?

עצתו של הרב משה פיינשטיין זצ"ל לאם שדאגה מהמצב הנפשי של בתה

כל חסד קטן נחשב. לא סתם נחשב, אלא ממש בונה עולמות. ואם אדם מקדש עצמו מעט מלמטה, מקדשים אותו הרבה מלמעלה

בימים כאלו יש שיגידו לנו – "סבלנות, הכל יסתדר". מה הקשר סבלנות? למי יש כוח לחכות, ולמה?

החיים הם לא עלון. החיים האמיתיים מורכבים יותר, ויש בהם תהליכים שמחייבים סבלנות. ההתעלמות מהם גורמת לציפיות לא ריאליות

ה"חזון איש", מגדולי הדור הקודם, השיב לבחור שרצה לעזוב את הישיבה במילים הבאות: "חזור בך בן אדם, חזור בך"