הרגשת פעם ריקנות עצומה? אולי זאת הסיבה

ישבת בערב עם חברים. בהתחלה הכל היה בסדר, דיברתם, צחקתם, ואז מישהו הזכיר את ההוא "המעצבן מהכיתה", עוד כמה מילים, עוד כמה תגובות, ובתוך כמה דקות כבר פתחתם דיון שלם על האופי הבעייתי של "המעצבן". אחר כך עברתם לדבר על ההורים שלו. מפה לשם, מישהו נזכר בכמה חברים שבדרך כלל כן יושבים איתכם, אבל היום לא, וכבר מזמן רצית להוציא מהלב את זה שהם "בלתי נסבלים". כמובן, אין לך משהו אישי נגדם, וחוץ מזה, הם לא באו היום, אז מה שהם לא יודעים - לא מזיק, נכון?!

אחרי שעתיים השיחה הסתיימה, כל אחד הלך לביתו. חזרת הביתה עם משהו כבד בלב. תחושה לא נעימה, מציקה. ריקנות חלולה בתוך הגוף, ואין לך מושג למה.

עוברת לך מחשבה בראש שאולי, רק אולי, זה קשור לשיחה הזאת על כולם. ומצד שני – מה הקשר? אז דיברנו קצת, מה קרה? מה, אסור לדבר? למחרת, התחושה לא חולפת. מה נסגר? פתאום עוברת בראש מחשבה שכל השיחה אתמול היתה מיותרת.

מה זה עזר, בתכל'ס? "המעצבן" יפסיק להיות מעצבן? ההורים שלו, מה באמת אנחנו יודעים עליהם? והחברים שפתחנו עליהם שיחה של חצי שעה – הם דווקא ממש בסדר, וחוץ מזה – כל אחד מאיתנו יכול להיות ה"מעצבן" הזה, לא?! מנסה לדמיין את כל החברה יושבים ומדברים עליך – לא יפה מצדם. ומצדך? בתוך 2 דקות כבר יש לך החלטה: "היום, יתהפך העולם, מילה אחת רעה לא יוצאת לי מהפה". לא בא לך על הריקנות הזאת, נמאס. גם אם ההחלטה הזאת תחזיק לחצי שעה – זה טוב. משהו משתחרר, ההרגשה הכבדה נעלמת. נשימה עמוקה – יום חדש, תחושה נקייה בתוך הלב. כבר יותר טוב, לא?