מה אפשר ללמוד מהבחירה בממדאני, ראש עיריית ניו יורק, על הנוער המתמודד?

שמעתם על ראש עיריית ניו יורק שנכנס היום לתפקידו, זוהרן ממדאני?

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, אני באמת לא מבין בזה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבוע ליהודי ניו יורק, העיר עם מספר היהודים הגבוה העולם, שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד.

1. יש דין של עַרְבוּת בעם ישראל. את התפילה שלנו אנחנו אומרים בלשון רבים, כי באמת אמור להיות אכפת לנו כאשר יהודי בצרה. עת צרה היא ליהודי ניו יורק. נכון, חלקם מבולבלים קצת, חלקם אפילו בחרו בו, אבל הם עדיין יהודים, והם הרבה יותר חשופים לצרות עכשיו, כאשר מכהן שם ראש עיר שונא ישראל מוצהר. האם זה קשור אליי? או שמא כל עוד לא פגעו בארבע אמות שלי – אני אדיש?

גדולי ישראל לימדו אותנו שצריך להיות אכפת לנו, צריך להתפלל על כל יהודי בצרה, בטח שעל ציבור כה גדול. מדובר באותו שריר של אכפתיות שחשוב כל כך בקשר שלנו עם נוער מתמודד או בכלל בחינוך (שעניי ביתך קודמים). האדישות או הניתוק מסוכנים, וצריך להתאמץ ברווחתם, כדי שנוכל באמת להשפיע ולסייע להם במסע שלהם.

2. קמפיין הבחירות של ממדאני היה מופרך. הוא הבטיח דברים בלתי מציאותיים, כמו תחבורה חינם ודיור ציבורי מוזל. כולם ידעו שההבטחה הזו לא יכולה להתממש, אבל זה בכל זאת עבד. המומחים טוענים שהסיבה לכך היא שתושבי ניו יורק, שכורעים תחת יוקר המחיה, סוף סוף הרגישו שמבינים אותם, שמזדהים עם הכאב שלהם, שרואים אותם, בניגוד לשאר הפוליטיקאים המנותקים שמשדרים שלא באמת אכפת להם מפשוטי העם. עצם תחושת ההבנה הזו גרמה להם לצאת ולהצביע לו.

גם נערים מתמודדים טוענים אותן טענות, גם הם צריכים שיבינו אותם. הם נמנעים מקשר עם אנשים שיפוטיים שמסתכלים עליהם מלמעלה ואומרים להם דיבורים מנותקים. הם ממש זקוקים ליחס אותנטי בגובה העיניים. ואם אנחנו - ההורים, הקהילה - נצליח להיות שם עבורם, זה יכול לקצר להם משמעותית את המסע שלהם, וזה יכול לחסוך להם סיכונים שקיימים כאשר מחפשים יחס כזה בחוץ.

3. בסוף, הקב"ה מנהל את העולם. לא תמיד אפשר להבין את המציאות עד הסוף, "יש דברים נסתרים – לא נבין לא נדע". הקב"ה סוגר את הקצוות של ההיסטוריה העולמית, וחייבים לשחרר ולסמוך על הקב"ה, ולהתפלל לרחמי שמיים. "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". ולפעמים דווקא מלך קשה כפרעה (בחינת: "וּפַרְעֹה הִקְרִיב"), זוכה להקריב לבם של ישראל לאביהם שבשמים (וצריך להתפלל שיהיה רק ברחמים). זה נכון בפרשנות שלנו על אירועי העולם, וזה נכון ליחס שלנו לילדים: אנחנו לא מזלזלים בהשתדלות, ועושים עד היכן שידינו מגעת, אבל בסוף – צריך לשחרר ולהתפלל, לעורר רחמי שמיים, גם עליהם, וגם עלינו, שנזכה להיות תמיד שליחים טובים.