נוער מתמודד

המורה הזה היה אדם רציני. הוא עשה מנוי על מגזין רכב, כדי שלא יעבור יום בלי לפחות ארבע דוגמאות מעולם ה"אוטוטרוניקה". ואריאל? מילד רדום ואדיש, הוא הפך להיות ילד שמקשיב

הכבשים היו כבדות ועקשניות, וממש לא שיתפו פעולה, וגם אם בכח רב הצליחו כמה ביחד להרים כבשה, לא היה שום סיכוי לעשות כך לכל העדר

כולם נופלים, ובכל זאת, לא הנפילה היא עיקר הבעיה, אלא הייאוש שבא אחריה

זה תפקידנו בחיים, להיות "מרגלים של קודש", לומר דברי עידוד ותקווה לשבורי הלב שסביבנו. זה גם תפקידנו בחינוך ילדינו, לתת להם ניגון אופטימי מעצים ומקבל

מורים ואנשי חינוך, זה בשבילכם: סדנה מתומצתת שבה נבין לעומק את האתגרים שחווים מתבגרים עם הפלאפון והרשתות החברתיות. נענה על השאלות האם להתעלם או להילחם, ונקבל כלים להתמודדות. בהנחיית הרב אברהם לשם

הגרף לעולם אינו חץ עולה, אלא יש בהמשך תמיד עליות וירידות

מעל הבור הפעור והנעול הזה נתלות כל מיני סיסמאות, טענות נגד הדת שאמורות להסביר בדרך הגיונית את הסיבה לעזיבה. גורמים כואבים פחות, שקל יותר לדבר עליהם

אם טיפת מים נופלת על פסגת תלולית עפר, היא תפלס לעצמה דרך להחליק למטה

לפעמים בלילה מנקרים ונרדמים, לפעמים התפילות אינן בערנות ובכוונה הראויה, לפעמים הילדים לא כולם לגמרי איתנו, וזה מתסכל. אבל תפקידנו לא להגיע לשלמות, אלא לשאוף לשלמות!

האם יש שורש עמוק שאחראי לפער בין הרצוי למצוי בהתנהגות שלנו? האם יתכן שכל מיני מקובעויות והרגלים מעוורים את עינינו וגורמים לנו לפספס?

הילד מתקשה בחשבון, אך נראה לכם שזה שונה מקשיים רגילים? אתם מנסים ללמד אותו שוב ושוב ומרגישים שהוא פשוט לא מצליח לקלוט מספרים, אף על פי שהוא מעולה במקצועות אחרים? יתכן שיש לו דיסקלקוליה - ליקוי למידה בתחום המתמטיקה. איך מאבחנים, והאם יש לכך פתרון? חישוב מחדש

יש גבול דק בין ההשתדלות הנצרכת לבין ההרפיה הזאת, וזה גשר צר מאוד, כי סטיה לכל כיוון היא סכנה: ריבוי ההשתדלות מסוכן, וגם אדישות אפאטית מסוכנת

הורים אמורים לתווך את כללי החברה לילדיהם. כאשר יש התנגדות, ההורים נמצאים בין הפטיש לסדן

מטרת הגישה האוהבת והמקבלת אינה לסבך את החיים עם עוד מטלות ומשימות, אלא להיפך, לגמור עם הסיוט הזה

מה גורם לנו למעט בצחוק, ואיך נוכל להפחית דאגות ולהרבות בשמחה?

היינו מעדיפים בית רגוע, אבל יש כאן גם הזדמנות לצאת מכל מיני מקובעויות פנימיות שלנו ולהיזכר מה התכלית

באמצע לימוד תורה, נעצור לומר "לבריאות"? זה דיון שיש בו יותר ממה שאתם חושבים

מה ההבדל בין בתי ספר תורניים לבין בתי ספר כלליים, וממה נובע ההבדל המהותי בין התלמידים במצבי קיצון כמו שתיית אלכוהול ונשיאת נשק?

עד כמה אנחנו קשובים ומאפשרים להם להיות מובנים? עד כמה אנחנו ברורים מולם?

בניגוד לתפיסות פשטניות וילדותיות של "טובים" ו"רעים", בעולמנו המעורבב, זה לא פשוט כל כך. כל דבר צריך להימדד על פי כלי מידה של הדעת, עד כמה הוא מקרב לתכלית או מרחיק ממנה

לא נוכל באמת ללוות אותם 24 שעות כל יום, אבל אם נעזור להם לפתח מנגנון פנימי של יעדים רוחניים ברורים, יהיה להם כוח לתכנן ולהשקיע את עתידם בשמחה

לכל גיל יש הנחשים והעקרבים שלו, וכך מתחילה מלחמת התשה. אבל יש עצה

אבל בינתיים, הילדים עושים בחירות רעות, ומכניסים את עצמם למצבי סיכון. את ההורים זה משגע

אנחנו נושאים איתנו גם את השברים של חיינו. הם לא רק מזכירים לנו טעויות מהעבר, אלא גם מזכירים לנו את היכולת לתקן, להתחיל מחדש, לבחור נכון ולהתקדם

התנהגויות כאלו, שאינן מווּסתות, נגרמות במקרים רבים מכך שמרכז השליטה והניהול העצמי יצאו קצת משליטתי, כי הילד הפצוע שבי מנסה להגן עלי בכלים שהוא מכיר

עניין של ריכוז, רק אצל ילדים, צרה צרורה או "מה הבעיה, ניקח ריטלין". המיתוסים השגויים

"אני הזדעזעתי מעצם ההשוואה": כדי לחנך באמת, צריך אמון, קרבה ויכולת השפעה

כך אנחנו, ההורים, מפרשים אהבה, ועושים הרבה פעולות שזו תכליתן. אבל עבור הילדים, לפעמים זה לא נקרא "אהבה", אלא "חפירה". עבורם זו "שמאל דוחה". רק בעתיד הם יוכלו להעריך בדיעבד את המסירות הזו

כאשר יש טראומה, או מצב לחץ, יש חיות שיוצאות משליטה, כל אחד והחיה הדומיננטית שלו, וזה יוצר הרבה עוגמת נפש ומצבי סיכון. לא יעזור להילחם בחיות האלו מלחמה ישירה, אלא צריך להעיר את המנהל