"רגע, מה עם הפיצות? נראה שהן הגיעו ממש עכשיו, חבל שהן יתקררו"

לפני זמן מה הוזמנתי לדבר בירושלים בפני צוות מורות של בית ספר גדול. נושא השיחה אמור היה להיות האיזונים בין "שמאל דוחה" ל"ימין מקרבת". זה נושא מבוקש. אנחנו בדור שקשה למצוא בו איזונים נכונים. מינון יתר של "שמאל דוחה" לא ממש עובד, וגם אנשי חינוך עתירי נסיון וחכמה מוצאים את עצמם נבוכים מול דור חדש, שיש לו הרבה יותר חוצפה(...), והכלים הידועים והמוכרים כבר לא כל כך עובדים. כשאני מוזמן לדבר בפני צוותי חינוך, אני מנסה להביא מדברי גדולי ישראל, שכאשר מצליחים לתת מספיק "ימין מקרבת", דרך הרבה קשר אישי מעצים, אז אפשר לתת מינון של "שמאל דוחה" שבאמת מתקבל. זה מחייב התבוננות: צריך להכיר בצרכים של התלמידים, בעיקר אלו המאתגרים יותר, וצריך גם הרבה תפילות שלא תצא תקלה תחת ידינו.

כשנכנסתי לאולם ההרצאה ההיא בירושלים, מייד שמתי לב שיש באוויר ריח חזק של פיצה. כמה מגשים של פיצה היו במרכז השולחן, כנראה הגיעו ממש רגע לפני שנכנסתי, וכניסתי גרמה לשקט מביך בחדר. המנהלת קיבלה את פני וביקשה ממני להתחיל לדבר, אבל אני שאלתי: "רגע, מה עם הפיצות? נראה שהן הגיעו ממש עכשיו, חבל שהן יתקררו".

המנהלת מייד ענתה ואמרה: "מה פתאום, הפיצות יחכו, זמנך יקר ואין שום בעיה אם נאכל את הפיצה בסוף ההרצאה". אמרתי לה: "אין לי בעיה להתחיל בעוד עשר דקות. תאכלו בנחת, אני לא ממהר מדי, ואפשר לסיים עשר דקות מאוחר יותר". אבל המנהלת סירבה: "ממש לא, זמן זה זמן. קבענו איתך, ואני לא אבזבז את זמנך היקר, אנחנו יכולות לחכות, לא יקרה כלום". התעקשתי: "אולי תאכלו תוך כדי שאני מדבר? טוענים שהכי נוח לדבר לפני קהל בזמן אכילה...", אבל המנהלת מייד דחתה את הצעתי בנחרצות: "בשום אופן, זה לא מכבד ולא מכובד. אנחנו נחכה בסבלנות, הכל בסדר. אני מבקשת שתתחיל בהרצאה!".

לא היה נראה שיש תועלת בוויכוח, המנהלת נראתה נחרצת. ובכל זאת, קיבלתי החלטה להיות תקיף יותר. אמרתי בקול רם: "תסלחו לי, אני יוצא רגע לעשות טלפון חשוב. אחזור בעוד עשר דקות, אתן מוזמנות לאכול בינתיים", ופשוט יצאתי. קיוויתי שהמנהלת תקבל את זה בהבנה. ברבע השעה הזאת לא השתעממתי, היו לי כמה שיחות לעשות, ואפילו הצלחתי לחטוף כמה שורות בדף היומי. כשחזרתי לאולם, המגשים היו ריקים, וזכיתי לדבר בפני מורות נינוחות ושבעות...

כשסיימתי, כמה מורות (וגם המנהלת!) ניגשו אלי ואמרו לי שהמסר שהעברתי בהרצאה היה מעשי ומועיל, ב"ה, אבל את המסר החשוב יותר הן קיבלו מההתנהגות שלי בתחילת ההרצאה, ומההתעקשות שלי שלא לדבר בפני ציבור מעונה ומורעב, כי בזה יישמתי את המסר: לראות את צרכי התלמידים, לא להתעלם מהם, ובכך לקנות את אמונם ואת שיתוף הפעולה שלהם!

לא תמיד קל לבצע את זה, במיוחד עם ילדים, שאלופים ללחוץ לנו על הנקודות הרגישות. ובכל זאת, כדאי לנסות תמיד להקשיב ולדאוג לצרכי הילדים והתלמידים, כי כך בונים גשר אמיתי של השפעה.