מהי השלווה שאנחנו מבקשים בחיינו, ומהי השלווה האמיתית?

רש"י בתחילת הפרשה שלנו מסביר את המילים: "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב", ואומר: "ביקש יעקב לישב בשלווה, מיד קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלווה, אמר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלווה בעולם הזה". רש"י מסביר שבקשתו של יעקב אבינו גרמה לו לכל הבלגן שקרה עם יוסף ואחיו, כי השכר בעולם הבא גדול ועצום כל כך, וכאן העולם הזה הוא מקום היגיעה, ולכן נראה שעצם בקשת השלווה גרמה לכל ההסתבכויות.

הדברים טעונים ביאור. זה נכון שהשכר האמיתי והנצחי הוא בעולם הבא, אבל איזה גנאי יש בבקשה לקצת שלווה בעולם הזה? הרי יעקב לא ביקש סתם הפקרות, הוא רצה לעבוד את ה' מתוך שלווה, ללמוד, לחנך את ילדיו בנחת. למה זה עוון כזה גדול שגרם לקב"ה, הטוב והמטיב, לסובב עליו ועל משפחתו כל כך הרבה כאב וצער? השאלה הקשה הזאת נשאלה על ידי הרבי מליובאוויטש ("תורת-מנחם" ח"א עמ' 689 וח"ב עמ' 106, "ליקוטי-שיחות" כרך ל' עמ' 176), והתשובה שלה היא יסוד גדול וחשוב בחינוך: יעקב אבינו ביקש שלווה כפי שהוא היה מסוגל לתפוס, שלווה מוגבלת. אבל הקב"ה רצה לתת לו שלווה נשגבת ונצחית, שלווה שהיא דבקות מוחלטת באין סוף, רק שזה מחייב תהליך... בקשתו של יעקב לשלווה זיכתה אותו בניסיון הזה, "רוגזו של יוסף", וזה מה שהביא את יעקב ואת זרעו להגיע לתכלית, לדבקות הגמורה עם מקור כל התענוגים.

בביאור העניין: האדם מטבעו מחפש נוחות ויציבות, ולכן הנפש מפתחת לה אמונות יסוד מסוגים שונים, ונרטיבים שאדם לומד לקדש ולהצדיק. חלק מהאמונות האלו ודאי נכונות, חלקן לא מדויקות מספיק. כאשר אדם עובר קשיים בחיים שלו, זה גורם לשבר כואב ומטלטל, אבל יש בשבר הזה גם יתרון: הוא גורם לשבירת קונספציות ולבירור מחדש של היסודות הקיומיים, של משמעות ותכלית, של מהות ושל אמת. אחרי הניפוץ הכואב, יש אפשרות לעצירה ובחינה מחדש. בלי הכרח אמיתי וכואב, רוב האנשים לא היו מתעסקים עם זה בכלל, אלא נשארים טרודים רק בשגרת חייהם, בתכנון החופשות והתפריט וכו'. השבר עוצר את המסע הזה, ומחייב בחינה מחדש. העצירה וההתבוננות מאפשרת מציאת אמונות יסוד עמוקות יותר לחיים, עם יותר חיבור, תכלית ומשמעות.

"משבר" הוא קושי, אבל הוא גם הכסא של היולדת. תקופות קשות הן צירי לידה לקראת משהו חדש שעתיד לבוא. לדוגמה, שורדי השבי הגיבורים, שהתחזקו ומצאו חיבור לתכלית, וסיפורי הגבורה שלהם מתגלים כל הזמן, ממחישים את הנקודה הזאת. נכון, בדרך יש כאב, וזה לא מובן. אף אחד לא יודע חשבונות שמים, ולאף אחד אין תשובה לכל שאלה. אבל יש איזו תוכנית-על כללית, שהשבר מאפשר יותר חיבור אליה, להֶקְשֵׁר רחב, למשמעות ולתכלית. בלשון הקודש קוראים לזה "נחמה". הסתכלות אחרת, שלמה ומלאה, מתוך הֶקְשֵׁר רחב, על אירועי העבר כחלק תהליך, חלק משליחות רוחנית. ההבנה הזאת נותנת כוח להורים לאתגרי החינוך שבדור, שאנחנו בדרך לשלווה הנצחית והאמיתית שהקב"ה מייעד לנו.