לפעמים החורבן לא ידוע. השורש האמיתי מתחבא לו. זה עדיין כואב

ימי החורבן הם ימים לא קלים. נכון, כתוב בספרים שאנחנו עושים תיקונים גדולים במנהגי האבלות, וכל מי שמתאבל על ירושלים עוד יזכה לראות בבניינה, בעזרת ה' בקרוב ממש. אבל כאשר ימי האבלות הלאומיים פוגשים גם קושי מתמשך בבית – זה לא קל בכלל.

יש בדיחה מפורסמת, שאם אתה רואה בחור זעוף, שלא פותח ספר, לא מחייך, לא משיב לך "שלום", מניח תפילין בדקות האחרונות לפני השקיעה ומסתובב לו בנעלי בית – תדון אותו לכף זכות. אולי עובר עליו תשעה באב. הוא פשוט חווה חורבן בית.

זה נכון לגבי כולנו, ביום הזה, ומנהגי האבלות האלו נועדו להזכיר לנו שאנחנו עדין לא בנחמה, עדיין לא הגענו לחלק האופטימי שבו באמת מבינים למה הכל היה לטובה. עכשיו אנחנו בחלק הכואב. יש כאלו שמֵּעֵבֶר לחורבן הלאומי שלנו, גם עוברים חורבן פרטי. לפעמים זה ניכר כלפי חוץ, הסיבה לכאב שלהם ידועה (למרבה הצער, התקופה האחרונה היתה סוערת מאוד, והרבה אנשים יצאו ממנה פגועים ופצועים), ואז יותר קל לגלות אמפתיה וללוות אותם ברגישות בתהליך הכואב שהם עוברים.

לפעמים החורבן לא ידוע. השורש האמיתי מתחבא לו. לכל נפש יש סף רְגִישׁוּת משלה (כמו שכתבתי פה בטור בשבוע שעבר), לכולנו יש חוזה בסיסי עם המציאות, שאנחנו טובים, וממילא יהיה לנו טוב. כאשר אירועים או מצבים קשים קורים, משהו בחוזה הזה נשבר. כלפי חוץ לא ניכרת מחלה, אבל כאשר הנפש שבורה כך, ההתנהגות והתפקוד מתחילים לצנוח, וכיוון שזה לא ניכר כלפי חוץ, קשה לנו לגלות אמפתיה והבנה, ואז במקום להיות חלק ממעגל התיקון שיעזור להחלים ולצאת מזה, אנחנו, ההורים, מצטרפים לאלו שדוחים, מאשימים, מבקרים, והופכים להיות חלק מהטראומה, כדור שלג של ניכור ובדידות, עוינות וכאב, שתופס נפח ותופס מהירות.

הבשורה הטובה היא שיש סט כלים שרלוונטי להחלמה. אבל עכשיו אני מנצל את הימים האלו של אבלוּת החורבן, כדי להתמקד בחלק של ההבנה של הכאב. רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים. "יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע". יש שלב של "וידום אהרן". כמו שלא אגער ואתעצבן על נער כחוש שעובר טיפולים כימותרפיים קשים על כך שלא קם בזמן ולא עוזר מספיק בבית, כך צריך לסגל כזו עדשה גם מול נערים בסיכון. להבין, להזדהות עם הכאב שלהם, גם אם לא ברור לי לגמרי מה מקורו, גם אם היחסים בינינו כבר טעוּנים. גדולי ישראל לימדו ש"אין ילד רע, יש ילד שרע לו", וההבנה הזו יכולה לעזור לנו להיות חלק מהתיקון, לתת להם כוחות, להחלים ולהתרפא, בעזרת ה', בדרך לנחמה האישית – והכללית.