איך אנחנו מגיבים כשיש עת רצון מצד המתבגרים שלנו?

לא קל להיות הורה בדור הזה. לא קל להיות הורה בכלל. במיוחד כשהילדים מתחילים להתבגר, להראות סימני עצמאות, לבדוק גבולות... את ההורים זה מעמיד במבוכה. מתי לשחרר ומתי להתעקש?

אנחנו באמת רוצים את טובתם של הנערים, אבל יש דברים שבאמת לא טובים עבורם, ואמנם ניסיון החיים הוא לפעמים בית הספר הכי מוצלח, אבל מה לעשות, שכר הלימוד שלו יקר, יקר מדי, וכואב ללמוד בדרך הקשה. הנערים לא מבינים שאנחנו באמת רוצים את טובתם, ושאנחנו מנסים לחסוך להם כמה תחנות כואבות במסע שלהם. הם לא מעריכים את זה, וזה מייצר ריחוק רגשי, שרק מכניס את הנערים ליותר מצבי סיכון. זה לא פשוט...

אבל יש לפעמים "עת רצון" מיוחדת: חלון הזדמנויות שנפתח לפעמים, ואם מזהים אותו, אפשר לעשות קיצור דרך משמעותי מאוד, ולחסוך הרבה עוגמת נפש. לדוגמה, אם, למרבה הצער, נער מתחמק מעשיית המחויבויות שלו. לפעמים נוצר מצב שהנער, בהמשך, מכיר בטעותו, ואפילו בא להציע עזרה. בשלב הזה אפשר להגיב בכמה דרכים:

א. להתפוצץ ולצרוח, או סתם לנכסס. "עכשיו אתה בא להציע עזרה? תתבייש לך, איפה היית קודם. מה קרה שפתאום נזכרת?".

ב. להיות אדישים. התסכול גורם לזה לפעמים, לייאוש ולתחושת ניתוק. "תעזור, לא תעזור, לא כל כך משנה לי כבר".

ג. להניח את משקעי העבר, ולשמוח שעכשיו הוא בא, ואפילו לעודד אותו על בחירתו הטובה.

רוב ההורים מגיבים באחת משתי האפשרויות הראשונות. אנחנו רק בני אדם, הכאב גדול, וההתייחסות שלנו בכעס או בייאוש ואדישות היא כמעט בלתי נמנעת (במיוחד אם הדוגמה מורכבת יותר מאשר סתם התחמקות מעזרה).

ובכל זאת, יש מעלה גדולה לזהות את עת הרצון הזו, ולעשות את האפשרות השלישית! אמירת: "אמרתי לך" אף פעם לא מתקבלת וגורמת להרהורי תשובה והפקת לקחים, אלא רק גורמת לאיבה ולתסכול. זו ההזדמנות ללמד את הילד שיעור חשוב: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ואדרבה. צריך לייחל לזה, לצפות לזה, וכשזה מגיע, לא להרוס את הרגע המיוחד הזה שמאפשר התחברות מחדש. בדרך כלל זה מגיע ברגע הכי פחות נוח, ולכן רק טבעי שנתפתה לפתוח בנאומים ובדרשות, או להתעלם ולהגיב בקרירות. אבל זו טעות. זו הזדמנות אמיתית, וכשזה מגיע, צריך לתפוס את זה בשתי ידיים, כי זה שיעור חשוב מאד. "אנחנו שמחים שבאת, שמחים שהצטרפת".

זה כלל גדול בחינוך, ומידה תחת מידה, זה גם כלל גדול בעבודת ה'. כפי שנתנהג עם בני ביתנו, כך הקב"ה יתנהג איתנו. לכן חשוב כל כך לנטות יותר לצד החסד באופן כללי. אבל ימי הרחמים והסליחות הם הזדמנות להתחזק בזה, כי אנחנו רוצים שהקב"ה יקבל את תשובתנו, כי ידו תמיד פשוטה לקבל שבים, ויתנהג איתנו במידת "נֹשֵׂא עָוֺן", "וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע", "לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ", כמו שהרמ"ק האריך בספרו, "תומר-דבורה", שאלו אינם רק פסוקים שאומרים בתשליך, אלא הנהגות רוחניות שאנחנו מפעילים כשאנו מתנהגים כך, ואין כמו רגעים כאלו כדי להתחזק במידה זו.

שנזכה כולנו לגמר חתימה טובה!