נוער מתמודד

כדורגל בשביל קדושה, תפילה בחוצפה והשקעה בילדים: שלושה חידושים מהרב אורי זוהר זצ"ל בנושאי כדורגל, חיזוק ואמונה

לפעמים אנחנו מתפתים להאכיל את הילדים שלנו בשורה התחתונה של המסע שלנו, ושוכחים שגם הם צריכים לעבור תהליך כדי להתחבר, ולכן המינונים, ההגשה והלחץ חייבים לקחת בחשבון איפה כל ילד נמצא

לא יספיק ללכת לטיול חווייתי מהמם. זה נחמד, אבל לא מספיק. מה שבאמת מועיל זו ההתמדה העקבית: לייצר זמני איכות קטנים, וכך, בהתמדה, לתפוס הזדמנויות לחוויות משותפות

זו שפה שכדאי ללמד כבר מגיל צעיר. חשוב גם ללמד את הילדים לזהות רגשות ולתת להם שם. ילד שלא יודע לומר "נעלבתי", יבחר פעמים רבות להעניש בשתיקה. לעומת זאת, ילד שמרגיש שמכבדים את רגשותיו, לומד בהדרגה לבטא אותם בצורה בוגרת ובריאה יותר

אלו שקוראים לי בטלפון שלהם "אבא" הם אנשים חשובים לי מאוד בעולם. כולנו יודעים את זה, אבל לפעמים יש פער בין מה שאני מרגיש לבין מה שמרגיש הצד השני. עד כמה אני באמת משקיע בקשר איתם?

כדי לייצר חלק ממוצרי החלב, כמו גבינות מסוימות, החלב עובר תהליך של החמצה. הכלל הזה נכון גם עם בני אדם: לפעמים ההחמצה היא תנאי בדרך לשדרוג ולהתקדמות

לא תמיד יש לאבא או לאמא כל התשובות, וזה בסדר. תמיד אפשר לברר אצל מישהו שמתמחה יותר בתחום הזה. אבל עצם השיתוף מנטרל 90 אחוז מההסתבכויות

יש חסרונות שקל להסתדר איתם, אבל כשהחיסרון הוא בקשב או ביכולת הסתגלות - זה דורש מאמץ

כאשר מערכת קבלת ההחלטות שלנו, ההורים, אינה מתעלמת מצרכי הנפש של הילד, אפשר לכוון יותר להנהגה הנכונה והרצויה, כך שבסופו של דבר הילד ילמד, אבל לא יתייאש

בחינוך מתבגרים, זה לקח שחייבים לזכור ולהזכיר לעצמנו, כדי לתת כוח לילדים שלא להישבר ולא להתייאש. כמו שאנחנו לא מתייאשים, כך הקב"ה לא מתייאש מאיתנו

חז"ל נתנו כמה דימויים לכך, שכולם מדברים על משהו חיצוני חוצץ, ולא על פגיעה באיכות הפנימית. לא דימויים מעולם התפוחים הרקובים, ולא דימויים מעולם המקולקלים או העלים הנושרים. חלילה. לגמרי עולם אחר

הורים רבים מתקשים לקבל את חוסר הרצון של הילד להשתתף בחוויית ליל הסדר, והדבר מסב להם צער גדול. פעמים רבות, מרוב תסכול וכאב הם מטיחים בנער המתמודד משפטים קשים

בחינוך, כמו ביישור שיניים, צריך תהליך, וזה מחייב סבלנות, עקביות והתמדה. ויש עוד כמה דברים שאפשר ללמוד מהפלטה לשיניים

לפעמים נראה כאילו חינוך הוא רק חסד שעושים עם הדור הבא בכך שמעבירים להם את הערכים שלנו. אבל זה לא נכון. אם אנחנו תקועים, זה לא יעבוד

זה הזמן להראות גילויי חיבה, לומר להם את מעלותיהם וכמה אנחנו אוהבים אותם. בגדול, זה בדיוק מה שקורה בין הקב"ה לבינינו ביום הפורים

תפקידנו כהורים אינו רק לעזור לילדים שלא להסתבך, אלא לנסות להרים את נקודת המבט של הילדים מעל טרדות היומיום, ולנסות להצית ולעורר אצלם שאיפה לגדלוּת והכרה שיש בהם ניצוץ קדוש

בבריחה מעצמו, וכדי לעזור לו, צריך לטפל בשורש הטראומה. הבעיה היא שטראומה פיתחה עמידוּת לרוב שיטות הטיפול הרגילות. יש כמה שיטות יעילות, רק שזה מחייב אותנו לייצר אווירה נכונה

טראמפ הוא אדם כוחני מאוד. אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון שלו, אבל את הכוחניות שלו הוא הצליח לנתב למקומות טובים: הוא התעשר, נהיה נשיא ארה"ב, והוא גם ידיד העם היהודי

האדם יונק את שורשיו ואת כוחותיו הרוחניים מן המקום שבו הוא חי. אנחנו לא עצים, ויש לנו יכולת לזוז, להתקדם, לשנות מיקום

מעניין לגלות שנס לא מבטל פחד. נס פותר בעיה, אבל לא בהכרח משנה הרגלים. בני ישראל יצאו ממצרים, אבל ה"מיצר" עוד לא יצא מהם. ומי אמר שאנחנו שונים?

יש נשמות שעבורן המסע הזה הוא מחויב. יש להן ניצוצות לאסוף דווקא משם

כל כך הרבה פעמים זה קורה לנו. דווקא הרגע שבו משהו טוב מתחיל לקרות, הוא הרגע שבו אנחנו כבר לא מסוגלים להאמין. מה אפשר לעשות במצבים כאלו, של ישועה שמסתתרת ואין כוח אפילו לצפות?

לפעמים לפני שמסבירים מהלכים רוחניים נשגבים, צריך לחשוב על הקומה הראשונה, צרכים פיזיים מתאימים. אברהם אבינו קודם האכיל את האורחים שלו, ורק אחר כך ביקש מהם לברך

אני לא נוהג לעסוק בפוליטיקה, ובכל זאת רציתי להקדיש את הטור השבועי ליהודי ניו יורק שזכו לראש עיר מוסלמי שונא ישראל, כי יש כמה נקודות חשובות שניתן ללמוד ממנו על הסוגיה שלנו, של נוער מתמודד

בגיל ההתבגרות הכול נעשה מורכב יותר. המתבגרים חדים יותר, מודעים וחשדניים מול כל ניסיון להשפעה. ובכל זאת, גם הם מגיבים טוב יותר לכלים עקיפים

חנוכה עוד רגע נגמר, והילדים חוזרים ללימודים. איך נגרום לחזרה הזאת להיות נעימה עבורם?

בשבר הזה גם יתרון: הוא גורם לשבירת קונספציות ולבירור מחדש של היסודות הקיומיים, של משמעות ותכלית, של מהות ושל אמת. אחרי הניפוץ הכואב, יש אפשרות לעצירה ובחינה מחדש

גם בדור האינסטנט אין חינוך מיידי. חינוך הוא תהליך, וסבלנות ההורים היא התרופה העיקרית לחיבור מחדש בין ההורה לילד, ולחינוך טוב שבא בעקבותיו

מה הוא אוהב? סיפור אמיתי, עם סוף טוב, שאני מקווה שייתן השראה לעוד הורים מתמודדים

אם נשתמש במונח "בדידות" בחשיבה חיובית, נגלה מיד שדווקא הסיטואציה הזאת יכולה לאפשר לנו להעמיק בהבנת עצמנו ולהכיר את הכוחות האדירים שנטע בנו הבורא יתברך, ואין ספק שנוכל להתמודד עם קשיים פנימיים ולהתכונן לאתגרים חדשים