אזהרת טריגר: כך גורמת פוסט טראומה לשלל בעיות נפשיות, גופניות ותפקודיות

אני מכיר בחור שהיה ברכב שחזר ממירון בשעת לילה מאוחרת, דרך כביש הבקעה. הנהג נרדם על הכביש, והרכב התנגש בעמוד בטון והתהפך. למרבה הצער, הנהג נהרג במקום. ארבעה בחורים נוספים שהיו ברכב יצאו בניסי ניסים בלי שום פגע. בגוף. אבל בנפש, כל אחד התמודד עם התאונה בצורה שונה: בחור אחד המשיך בשגרת חייו, ואפילו התחזק ולמד משניות לעילוי נשמת הנהג שנהרג. הבחור השני לא מוכן יותר לנסוע בכביש הבקעה בשום פנים ואופן. השלישי לא מוכן לעלות על מכונית, והרביעי לא יוצא מהבית, מסתגר בחדרו וחי על כדורים פסיכיאטריים.

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. אצל האחד – אין טריגרים, הוא לגמרי חזר לעצמו. אצל השני – כביש הבקעה הוא טריגר שמציף לו את זכרון התאונה, ולכן הוא נמנע ממנו. השלישי – לא מוכן להיכנס למכונית, זה הטריגר שלו, והאחרון – החיים הם הטריגר שלו, והוא מסתגר ונמנע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה?

הפסיכולוגים ידברו על מושג שנקרא "חוסן". ברובד אחר, עמוק יותר, המקובלים ידברו על נשמות, ניצוצות ותיקונים. המכנה המשותף הוא שכנראה צריך לומר שלכל נשמה יש סף רְגִישׁוּת שונה.

יש בחיים אירועים קשים שיכולים לבלבל אותנו לתקופה קצרה, ולפעמים אפילו מחייבים טיפול קצר. אבל אדם רגיש מדי, שעובר ארוע קשה מדי, שאין לו כלים להכיל אותו, עלול לעבור למצב הישרדותי. זה יכול לקרות בגלל אירוע (תאונה, פיגוע, התעללות, אובדן או חיכוך עם מלאך המוות). זה יכול לקרות בגלל מצב מתמשך של אירועים קטנים רבים שמצטרפים ומתרכבים לתחושה שאין סיכוי להצליח. לא כל כך משנה מה הגורם הראשוני, ברגע שכדור השלג יצא, והאדם מאבד תקווה, הנפש נכנסת למצב הישרדות. זה נקרא "פוסט-טראומה" (PTSD). מדובר במחלה שפוגעת במערכות פיזיולוגיות ונפשיות, שאמורות לעזור לנו לנהל את עצמנו, להיות יציבים, לקבוע יעדים, ולפעול בחכמה וביעילות כדי לעמוד בהם. כאשר המערכות הללו לא מתפקדות, זה מוביל לשלל סימפטומים של תִּפקוד בעייתי.

ד"ר מאטה גאבור, מגדולי המומחים בתחום, אמר שכרופא שעבד עשרות שנים בתחום, הוא יכול להעיד שמחלת הפוסט-טראומה היא השורש האחראי לרוב המחלות הנפשיות, וגם לחלק נכבד מהמחלות הגופניות. ובכל זאת, ד"ר גאבור מעיד שאף על פי שפוסט-טראומה היא שורש לכל כך הרבה צרות, במשך כל לימודי הרפואה שלו בקושי דיברו איתם על המחלה הזו. והוא עוד רופא שאמור להכיר. מה יעשה מורה, מנהל או יועץ חינוכי, שבכלל לא מכיר את המושג הזה, ולא מבין את הקשר בין אירועי העבר לירידה הקיצונית בתִּפקוד בכלל, ובתִּפקוד הדתי בפרט?

ענישה לא תצליח לשפר את התִּפקוד במקרים האלו, היא רק מגבירה את מערבולת התסכול, חוסר האונים והבדידות. אבל יש כלים שכן יכולים לעודד טיפול והחלמה! זה מחייב אותנו, כהורים וכקהילה, להכיר אותם, ולייצר אווירה בטוחה, תומכת ואוהבת, כדי להצליח למנוע, ובמקרה של נפש פצועה – לקדם תהליכי החלמה.