איך הגישה של "ימין מקרבת" מסתדרת עם מצוות התוכחה שבתורה?

מי שעוקב אחרי הטור, ודאי שם לב שאני מרבה להביא סיפורים והנהגות על גישה חינוכית מקרבת ואוהבת, ואיך גדולי ישראל הדריכו הורים להתנהג באהבה וברחמים, להטות יותר כלפי החסד, לראות את הטוב שבילדים, להאמין בהם, לכבד אותם, ומתוך כך יזכו להשפיע עליהם ולעזור להם לעשות בחירות טובות. כאשר המצבר של "ימין מקרבת" מלא, אז ניתן לתת גם "שמאל דוחה" במינון מתאים, אבל העיקר בחינוך הוא ה"ימין המקרבת", כמו שהדריכו גדולי ישראל.

השאלה הנשאלת, היא איך זה מסתדר עם המצווה להוכיח, שהרי אחת ממצוות התורה היא להוכיח, כמו שאמר הרמב"ם (פ"ו מהלכות דעות): "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ'". איך אפשר להתעלם מהמצווה הזו? יש במפרשים כמה תשובות לשאלה הזו:

1. יש כאלו שדייקו שהמצווה להוכיח היא דווקא את "עֲמִיתֶךָ", אבל מי שאינו עונה להגדרה הזו, בריות דעלמא, בהם אין מצווה להוכיח, כמו שהביא הביאור הלכה (סימן תר"ח ד"ה חייב להוכיחו, בשם ספר חסידים), ואז צריך איתם לנהוג בצורה של  "למשכם בעבותות של אהבה, על ידי שמעורר עצמו בחמלה ורחמנות עליהם" (תניא פרק ל"ב, וחזו"א יו"ד סי' ב' סקט"ז).

2. כתוב בהמשך הפסוק שמצוות תוכחה חייבת להיעשות בלי לבייש, ולכן אמרו חז"ל: "תמהני אם יש בדור הזה מי שראוי להוכיח", "תמהני אם יש בדור הזה מי שראוי לקבל תוכחה". עד כדי כך, שבספר "כתר-ראש" (לגר"ח מוואלז'ין) כתוב שבזמן הזה דברים קשים אינם נשמעים, ולכן מי שאין טבעו בשום אופן לדבר רכות – פטור הוא מלהוכיח. וגם בספר "אורחות צדיקים" (שער הכעס) מפורש שהכעסן אינו רשאי להוכיח, ואם מוכיח בקול רעש ובזעם – אז תקבל עליו חטא, ואותו חבר לא יקבל התוכחה ממך.

3. יעקב אבינו חיכה עם תוכחתו לראובן במשך 48 שנים, בגלל שהיה בסביבה דוֹד בעייתי, עשיו, והוא חשש שמא התוכחה תגרום לו לנטות אחרי הדוֹד (רש"י דברים א', ג'). יש שכתבו שבדור שלנו אין רק דוֹד אחד, אלא קול המונה של רומי מנסר בחלל העולם, ולכן עלינו להיות זהירים מאד בתוכחות שלנו, שעלולות לדחוף אותם למקומות לא רצויים (הרב פינקוס, "אהל-מרים", שיחות בעניני חינוך).

4. יש כאלו שדייקו מלשון הרמב"ם, שפתח את גדר המצווה ואמר: "הרואה חברו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצווה להחזירו למוטב" וכו'. וצריך להבין מדוע בחר הרמב"ם להקדים ולומר שמצווה להחזירו למוטב? איפה זה כתוב בפסוק? אלא יש לומר שזה גדר המצווה. ואם אדם משתמש בכלים מעולם הקירוב, זה לא אומר שהוא מקיים מצווה שדוחה את מצות התוכחה, אלא עצם הקירוב הוא התוכחה, שבכך הוא מחזירו למוטב, שזה עיקר גדר המצוה! (כך דייק המשפיע הצדיק הרב חיים שלום דייטש ברמב"ם, בשם הרב גינזבורג).

יהי רצון שנזכה לקרב בצורה יעילה, ואז נוכל להשפיע ולעזור לילדים שלנו לעשות בחירות טובות.