אם הבן שלך רואה אותך ככה, יש לנו בעיה

אבא אחד התקשר אלי עם שאלה מעניינת. הוא הזדעזע לגלות שבנו קורא לו בטלפון: "איש צר ואויב", ורצה להתייעץ איך להגיב. שאלה קשה... שממש מתאימה לימי אבלות החורבן, שמתחילים השבוע.

ביקשתי להתחיל בהקדמה. חז"ל אמרו ש"לא נבנתה צור אלא מחורבנה של ירושלים" (מובא ברש"י, בראשית כ"ה, כ"ג). צריך להבין, יש הרבה ערים גדולות בעולם, למה דווקא צור נבחרה לייצג את הצד ההפוך של ירושלים? למה לא צידון? למה לא ביירות? רומי? ונציה?

המושג "צר" אינו רק מושג מעולם הביגוד, אלא זה הגבול. שמעתי ביאור מקסים (מהרב חגי מזור), שהגדרת העולם הזה היא מקום של צמצום וגבולות, בניגוד לעולם הבא שהוא מרחב, אינסוף, חסר גבולות. "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ, עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ" (תהילים קי"ח, ה'). ירושלים היא מקום פיזי, עם חומה וגבולות, שמייצג את הנשגב, את הַמֵּעֵבֶר, את חוסר הגבול. "מעולם לא אמר אדם צר לי המקום בירושלים" (מסכת אבות פ"ה). דווקא בירושלים, הגבול הזה מיטשטש, משיק ונוגע למה שמעבר לגבול, כי "מקום הארון אינו מן המידה" (מגילה י', רש"י יומא כא ע"א), ויש בו הצצה והשקה של האינסוף, כמו שהגדיר זאת דוד המלך: "בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי" (תהילים ד', ב'). כאשר ירושלים חרבה, דווקא צור נבנית, צור בחינת צר, הגבולות מתחזקים וסוגרים. ולהיפך, ככל שמצליחים לבנות את ירושלים, כך מצליחים לצאת מן המיצר,

כך זה במקום, כך זה גם בנפש. יש "אִישׁ צַר", של גבולות ודין, ואם הבן שלך רואה אותך ככה, יש לנו בעיה. אפשר להוכיח אותו, למחות ולהעניש, זו באמת חוצפה. אבל זה לא מה שיפתור את שורש הבעיה, וזה לא ימנע מהבן להמשיך כך לכנות אותך בסתר. אני לא יודע אם הבן חשב לעומק וכיוון לכל זה, אבל משמים קיבלת כאן נורית אזהרה מהבהבת, שאתה כנראה מדי נוטה איתו לדין ולצמצום. בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים, וקול המונה של רומי מנסר בעולם, צריך יותר חסד ויותר רחמים, כי כאבא – אתה מייצג משהו, וחשוב שהמשהו הזה יהיה עבורו טוב ונעים, מחבר וחוויתי, כי זה מה שיעזור לו להתחבר אליך ולמה שאתה מייצג, ולעשות בחירות טובות ונכונות יותר!

אני חושב שזה מסר שנכון לכל הורה. בדור שכזה, להטות קצת יותר לכיוון החסד, ובכך לאפשר לילדים יותר חיבור, חוסן, ומגן נגד צמצומי העולם הזה, כמו שאמרו חז"ל: 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה' (מסכת אבות פ"ב). אתה רוצה לקרב לתורה? לנשגב? נפלא! הכי טוב! אבל יש תנאי. הבריה צריכה להרגיש אהובה. זה "הַבְּרִיחַ המַבְרִיחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה", זה הציר שסביבו סובב הכל. זה מחייב לפעמים לשתוק, לפעמים לזרום, ליזום זמני איכות, כי אז, כשהילד לא יראה אותך כאויב, אז אפשר גם להשפיע, לקרב, ולתת הצצה אל העולם שמעבר לדיני וצמצומי העולם הזה, שזה מה שייתן לילד כוח, אמון בך, ותקווה במה שאתה מייצג.