נוער מתמודד

בכל שלושת השלבים אנו, כהורים, מלווים את הילד, אך עלינו להשכיל שככל שהילד גדל – כך זכות הבחירה שלו, שהייתה בידינו, מזדחלת וחוזרת למקומה ולהתנהל בהתאם לכך

אם אדם לא שם לעצמו גבולות, הוא כנראה עושה זאת בגלל מנגנון הגנה אנושי שדוחף אותו לברוח. הוא פשוט "אובד", "אבוד" בצער ובכאב, ברגשות אשמה ותסכול, אז יש לו צורך לחפש משככי כאבים

זו ההזדמנות ללמד את הילד שיעור חשוב: תמיד אפשר להתחיל מחדש, ואדרבה. צריך לייחל לזה, לצפות לזה, וכשזה מגיע, לא להרוס את הרגע המיוחד

כשחז"ל אמרו: "שכן טוב", הם לא התכוונו לומר שזכה מי שזכה, אלא התכוונו שכל אחד צריך להפוך את עצמו להיות כזה שכן! תהפוך את עצמך לשכן טוב

כאשר נותנים שם לתופעה, לא כדי לקבע אותה, אלא כדי לעבוד עם סט הכלים הנכון, אפשר לחסוך הרבה כאב

אם יש בן שעושה בעיות, לא מתנחמים בשאר האחים, אלא כמו בן יחיד, עושים הכל בכל מכל כל, כדי להילחם עליו. לא מתייאשים, לא מתנחמים בחצי הכוס המלאה, אלא מחפשים כל דרך וכל מה שיוכל לעזור לילד לחזור ולהיות מחובר

מים קרים? מים קפואים? טפטוף בעזרת האצבעות, או לשפוך נטלה שלמה? ואולי בכלל כדאי להפוך את המיטה? ומה עם שיחות מוסר ותוכחה? מה הדרך הנכונה והיעילה לעורר דובים ולעזור להם לקום?

רבי עקיבא היה בדרגה שגם בשיא החורבן הוא כבר ראה את הגאולה, ולכן שחק, אבל חבריו התנאים בכו, כי עכשיו כואב. יש כאן כאב, ואין לנו תשובות, אנחנו לא יודעים חשבונות שמים

איך אפשר להסביר את השוני בתגובות שלהם? הרי כולם היו באותו ארוע. איך אפשר להסביר את ההבדל הקיצוני הזה? על סף הרגישות של הנשמה שלנו

אז דיברנו קצת, מה קרה? מה, אסור לדבר? למחרת, התחושה לא חולפת. מה נסגר? פתאום עוברת בראש מחשבה שכל השיחה אתמול היתה מיותרת

משמים קיבלת כאן נורית אזהרה מהבהבת, שאתה כנראה מדי נוטה איתו לדין ולצמצום. בדור שבו הפיתויים כל כך זמינים, וקול המונה של רומי מנסר בעולם, צריך יותר חסד ויותר רחמים

איך מעניקים לבני הנוער עצמאות, אך גם שומרים על הגבולות שכל כך חשובים עבורם?

המסר שהעברתי בהרצאה היה מעשי ומועיל, ב"ה, אבל את המסר החשוב יותר הן קיבלו לפניה

העיקר בחינוך הוא ה"ימין המקרבת", כמו שהדריכו גדולי ישראל. אבל איך זה מסתדר עם המצווה להוכיח? איך אפשר להתעלם מהמצווה הזו?

כל מחשבה שבאה להשכיח מאיתנו את היסוד הזה, היא סתם עצת היצר הרע, ועל זה אנחנו מתפללים: "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו". איזהו שטן שמאחרינו? אלו דברי היצר הרע, שבאים לייאש אותנו

אנחנו לא מבינים למה הוא פשוט לא מצליח להתארגן בזמן. אנחנו מופתעים כשהוא לא מראה שום רצון לצאת. על הפער בין הרצון לבין היכולת של המתבגר עם הפרעות קשב

הסיבה למילים המוקצנות היא פשוטה: המוח של המתבגר לא תמיד מצליח לשלוט על הזרם הרגשי שמציף אותו. להבין את השפה של המתבגר עם הפרעות קשב

אולי תהליך הריפוי הלאומי שלנו מהטראומה הלאומית של שעבוד מצרים, יכול לתת גם לנו קצת כלים ותקווה לטראומות הנוכחיות שלנו. אחרי הטראומה שעברנו במצרים, אנו נדרשים לדבר. לשחרר.

מדריך רכיבה טוב, יודע לא רק לתת חוויה מעצם הרכיבה, אלא גם לעשות תהליך שיעזור לילד להקיש מהרכיבה על יכולת השליטה העצמית שלו, ולנהל את הנפש הבהמית שלו

אחרי שלב הדממה הדקה, עוד יבואו שלבים אופטימיים בדרך לצמיחה ולתיקון. בעברית קוראים לזה: נחמה.

אילו היה מדובר בחולי הגוף, הייתם מבינים שאין ברירה? ילד חולה אסטמה חייב חדר מאוורר. גם פה, האוירה הבלתי נסבלת גורמת ללחץ ולמתח רב

מהו המקצוע הכי מתסכל בעולם? מסתבר שהתחרות קשה, אבל אחד המקצועות הכי מתסכלים הוא מוקדני משטרה. חינוך והוראה בהחלט לא רחוקים בדירוג. מופתעים? טור לאנשי חינוך מסורים

לא לכל קושי רגשי יש הכרה הלכתית מפורשת, ותפקידנו בחינוך לא להנציח מצב נוכחי, אלא לעזור להתקדם

אני כבר לא כזה צעיר, וכבר הבנתי פחות או יותר איך העולם הזה עובד, והייתי מצפה מעצמי, שלא אצטרך לעשות את הדיאלוג הפנימי הזה בכל בוקר מחדש. ובכל זאת, בכל בוקר, שוב ושוב, לפני שאני מתחיל את היום שלי, יש לי ויכוח פנימי שכזה

פקידנו כהורים לנערים בגיל ההתבגרות אינו לכפות, אלא ללמד את ילדינו לקחת את האחריות ולהפעיל את השריר הזה בעצמם

בדיוק בנקודה הזו קשה כל כך להרבה הורים. הם טוענים: "למה מגיע לו להיות חוטא נשכר? רשע וטוב לו? הרי גם לי יש יצר הרע, ואני נלחם. שגם הוא ילחם!"

אל תתפתי להקשיב למי שמולך בצורה שטחית. אל תתפתי לשמוע רק את מה שנאמר. נסי להרכיב משקפי עומק. לשמוע מעבר למילים. לשמוע דווקא את מה שלא נאמר

זו הנחת היסוד – בכל תכונה של ילד יהודי יש ניצוץ טוב. תראה אותו, תבין אותו, תקבל אותו, אל תילחם בו, ואז יהיה לך קל יותר לנווט אותו למקומות של קדושה

לפני שהוא שם לב – הוא בתוך במעגל. לפני רגע הגוף שלו היה כבד כל כך מרוב עצבות, ופתאום איכשהו הרגליים זזות

בהתחלה, אחרי אירוע קשה, צריך "מנשה", מלשון שכחה. לשרוד, לעבור הלאה. אבל לא כדאי להיתקע שם. צריך להתקדם, לטפל בעצמנו, להתמודד ולצמוח מהכאב