"אה, אני פשוט שאלתי אותה אם יש לה איפה להתארח בשבת"

יש לי חבר צדיק, מזכה הרבים, שדואג להרבה פעילויות קירוב: גם קירוב רחוקים, גם קירוב קרובים (כנראה ההבדל לא כזה גדול... ויש הרבה כלים משותפים). יום אחד החבר שאל מה דעתי: בעלת תשובה שיתפה אותו בקושי שלה. היא כבר כמה שנים בתשובה, ולאט לאט ה"אורות" שלה כבים. פתאום ממש קשה לה. היא חיה בבית הוריה, שהם ממש אנטי לכל התהליך הרוחני שהיא עוברת... ויש לה בבית המון פיתויים שונים, מבחינת כשרות, שמירת שבת וכו', ואם בתחילת התשובה היא הצליחה בקלות להתמודד ולהתגבר, ללמוד ולהתפלל – בתקופה האחרונה פתאום קשה לה, והיא נופלת, ונשברת, ומתייאשת, ולא יודעת מה לעשות.

עניתי לו שזה אופייני. תמיד בתחילת התשובה יש אורות גבוהים שמקבלים מתנה מהשמים, אבל אחר כך בהמשך, האורות הראשוניים מתעמעמים, ומגיע שלב חדש, שבו יש געגועים, וההתמודדות הופכת להיות קשה יותר. אדם לא יכול למחוק את פסקול חייו הקודם, הוא תמיד חוזר, וצריך לקדש גם אותו. ככה זה. אפילו בני-ישראל במדבר, אחרי שחוו בעצמם את עשרת המכות, קריעת ים-סוף ומעמד הר-סיני, התגעגעו בהמשך לשומים ולבצלים. זה חלק מתהליך התיקון. בברסלב קוראים לזה: "תשובה על תשובה". אז צריך לחזק אותה, שלא תתייאש, אדרבה, זה סדר הדברים, והקושי רק מעיד שהיא עלתה שלב, וכל התגברות עושה רושם גדול בשמים, ומקרבת אותה עוד לבורא-עולם.

חשבתי שעניתי לו תשובה טובה, ובכל זאת שאלתי אותו: "רגע, מה אתה ענית לה באמת?". אמר לי החבר: "אה, אני פשוט שאלתי אותה אם יש לה איפה להתארח בשבת"... האמת, שממש התביישתי. לפעמים לפני שמסבירים מהלכים רוחניים נשגבים, צריך לחשוב על הקומה הראשונה, צרכים פיזיים מתאימים. אברהם אבינו קודם האכיל את האורחים שלו, ורק אחר כך ביקש מהם לברך. כשהראש עסוק בהישרדות או בצרכים קיומיים בסיסיים, קשה מאד להתעלות ברוחניות, וזו ממש סברת פרעה: "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים", אם יהיה להם קשה פיזית, הם לא יהיו פנויים לרוחניות. ולכן, אם אני רוצה להועיל, צריך קודם כך לראות את הלב, את הצרכים, זה כרטיס הכניסה לכל סוג של השפעה, כמו שכתוב במסכת אבות: "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת", ורק אח"כ: וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה".

אותה סברה נכונה גם בקירוב-קרובים. לפעמים דאגה, התעניינות וכבוד לצרכים של הנערים שלנו היא חשובה ונצרכת כל כך. גם אם לדעתי זו מוזיקה נוראית, בגדים מזעזעים, עיצוב שיער קטסטרופלי וסלנג מוזר, הזלזול הזה לא גורם לנערים לשנות את דעותיהם, אלא רק מרחיק בינינו. עם קצת רצון טוב, אפשר למצוא תחומים בהם אני שומע, מקשיב, לומד ומייקר את הזמן עם הבן שלי, לא כשאני עסוק בהטפה של השקפה ישרה, אלא כשאני עסוק בהכרת עולמו, לומד את צרכיו הרגשיים ועוזר לו עם צרכיו הגשמיים. זה לא יאומן כמה זה יעיל, כמה זה חשוב, וכמה זו הדרך האמיתית להשפיע. "אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת", באמת, ואז, ממילא גם "מְקָרְבָן לַתּוֹרָה". יהי רצון שנזכה.