אנחנו לא נהיה השופר הגדול ששובר את החומות שלהם, אבל אנחנו יכולים לשמור עליהם עד שהוא יגיע

אנחנו נמצאים בימים של התבוננות וחשבון נפש. תמיד יש מה לתקן, אבל יש גם מצבים שאינם בידינו. הכאב הגדול ביותר הוא כשהדבר נוגע לילדים שלנו: הם עושים לפעמים בחירות שמדאיגות אותנו, ואנחנו מרגישים שאין לנו דרך להגיע אל לבם, ולעזור להם לעשות בחירות טובות יותר.

דווקא במקום שבו נדמה שאין לנו כבר מה לעשות, חז"ל מציעים נקודת מבט שנותנת הרבה תקווה. המדרש מלמד ששני שופרות נעשו מהאייל שהקריב אברהם אבינו בזמן העקידה. השופר של מתן תורה הוא השופר הקטן, ואילו שופרו של משיח הוא הגדול. זה ממש אחד הפסוקים שאומרים בתפילת מוסף בראש השנה: "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלָיִם" (ישעיהו כ"ז, י"ג). הקול של השופר הקטן מסוגל לעורר את הקרובים, כאלו שיש להם זיקה לקדוּשה. אבל כדי לעורר את הנידחים או את האבודים, צריך שופר גדול. ובקרוב עוד יגיע היום, שבו יהיה כזה גילוי אלוֹקוּת בעולם, שיעורר גם מי שנראה רחוק ומנותק, נידח ואבוד.

בחסידוּת מפרשים את הפסוק הזה, שהוא מדבר על שני סוגי יהודים שהתרחקו מעבודת ה'. יש מי שאבודים מתוך אושר, אלו "הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר", ויש כאלו ש"נִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם", נדחו מתוך צרותיהם וקשייהם ("רסיסי לילה" לרבי צדוק הכהן, ל"ה). את שני הסוגים האלו, האובדים והנידחים, קול השופר הגדול עוד יעורר, בגילוי גדול של אלוֹקוּת, שיבוא ויציל גם את הנשמות האלו (הרב גינצבורג, עלון "נפלאות", ר"ה תשפ"ו).

אם תסתכלו קצת ימינה ושמאלה, בטח תוכלו להבחין גם בנשמות כאלו. יש כאלו שאובדים בארץ אשור, טובעים ב"אושר מדומה" שכזה, שמונע מהם לעצור, להתבונן ולהתחבר. יש כאלו שנידחים בארץ מצרים, הצרות סוגרות עליהם, הטראומות, הקושי הרגשי. יש פער עצום בין שתי הקבוצות האלו, אבל בעומק העניין, מי שמצליח לראות מעבר לפוזה החיצונית, יראה שיש מכנה משותף אחד לכולם: יש כאן אנשים טובים עם מערכת של מנגנוני הגנה שמנהלים אותם כרגע, חומות של ניתוק שהם פיתחו, וכרגע אין עם מי לדבר, כאילו "בעל הבית לא בבית".

לפעמים אנחנו לא נהיה "השופר הגדול" שישבור את אותן החומות. אבל אנחנו יכולים להיות מי שישמור על הקשר עד שיגיע אותו קול גדול. לפעמים הם צריכים לעבור תהליך כדי להתעורר, ולא תמיד אנחנו יכולים להיות השליחים שלהם לכך. אנחנו צריכים להיות שם עבורם, נוכחים וזמינים, לתחזק את הקשר הרגשי, עד כמה שאפשר. ובינתיים, התפקיד שלנו הוא לנסות להחזיק מעמד, זו ההשתדלות המתאימה שנדרשת מאיתנו, עד היכן שידינו מגעת. והעיקר – לא להפסיק להאמין ולקוות לישועות, ובעזרת ה', זכות היום הקדוש הזה תעמוד לנו ולבנינו, ונזכה כולנו לשמוע בקרוב את קול השופר הגדול, שיקבץ את כולנו יחד בירושלים.