כשהישועה לא נראית באופק: איך מצליחים לראות את האור?

יש תקופות בחיים שבהן אנחנו מחכים לשינוי גדול שיגיע. ככל הנראה משהו שהתפללנו שיקרה ולא קרה, משהו גדול שאנחנו ממש רוצים ולא קיבלנו. ביקשנו, התפללנו, עשינו, רצינו – וישועה עדיין לא נראית באופק. בעצם, יכול מאוד להיות שהיא כבר כאן, אבל אין לנו כוח לראות את זה מרוב עייפות.

בדיוק כמו בני ישראל בפרשת וארא. כמה הם רצו לצאת, כמה הם סבלו. מגיע משה, עומד מולם ומבטיח בענק, מצטט להם מילה במילה מהשם יתברך: "והוצאתי.. והצלתי.. וגאלתי.. ולקחתי".

והם? לא מתרגשים, לא מתמלאים תקווה, אפילו לא מצליחים להקשיב: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה, מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". הם מותשים. מבחינה היסטורית הם ממש בתחילת הישועה שלהם, אבל הם לא מצליחים לראות את זה. הלב שלהם לא מסוגל כבר לראות את הישועה מרוב צער.

זה קורה גם לנו. כל כך הרבה פעמים זה קורה לנו. דווקא הרגע שבו משהו טוב מתחיל לקרות, הוא הרגע שבו אנחנו כבר לא מסוגלים להאמין. אנחנו עמוסים, מוצפים, מיואשים או פגועים כל-כך, שהלב נסגר כמו דלת תקועה שלא מצליחה להיפתח. ובדיוק אז, כמו במצרים, הקב"ה כבר מזיז דברים מאחורי הקלעים. לא רואים אור, הוא מסתתר שם, ואין לנו כוח אפילו להרים את הראש.

אז מה אפשר לעשות במצבים כאלו, של ישועה שמסתתרת ואין כוח אפילו לצפות?

להגיד בפה דיבור אחד קטן של אמונה: "השם, אתה כאן ואתה מנהל את העולם, וגם אם אני לא רואה עדיין את הישועה – היא תגיע". ואז קורה דבר מעניין – דווקא האמונה במשהו שאני עדיין לא חווה, ההכרה בכך שהכול מלמעלה, גם אם זה נראה ממש נורא כרגע – תצמיח את הישועה באמת. שווה לנסות.