מתי צריך להעיר, ומתי לחבק? זה האתגר שלנו

אמר פעם חכם אחד: "מה רב האתגר להבחין בין דברי התעוררות לדברי חיזוק, כדי שלא נפנה בתביעה למי שצריך חיזוק, ולא נחזק במקום שבו נדרשת התעוררות" (הרב בנימין גוליב). המילים חזקות כל כך, לשני הכיוונים. יש מקומות שצריך להכות על קודקודם של הילדים ולומר להם לגדול, וזה חלק מתפקידנו וחובתנו כהורים, אבל יש מקומות שצריך לחזק ולקרב, ובינתיים להתעלם מהחריקות שבדרך, ולתת מרחב גדילה מכבד.

בפרשה שלנו כתוב (ויקרא י"ג, י"ד) "וּבְיוֹם הֵרָאוֹת בּוֹ בָּשָׂר חַי", ורש"י (על הפסוק) מביא דרשת חז"ל שיש ימים שלא רואים בהם, כלומר, ימים שבהם הכהן לא ישתף פעולה ולא יבחן את נגע הצרעת, אלא יגיד לאדם הנבוך לחזור בהמשך. מהם הזמנים האלו? רש"י מפרט ומונה אותם: "חתן, נותנים לו כל שבעת ימי המשתה, וכן ברגל, נותנים לו כל ימי הרגל". אלו זמנים שבהם אין "קבלת קהל", והכהן אמור לסרב לראות אדם שקיבל נגע צרעת.

דינים אלו מעלים תמיהה. אם אדם קיבל צרעת, עליו לשאת בתוצאות ולהיטמא מיידית. מה פשר "הנחת החתן" או "הנחת הרגל" הזו? שמעתי מהרב איתמר סקורניק, שלומדים כאן יסוד גדול. התורה מלמדת כאן שלא כל דבר צריך לראות... יש איזה מרחב התעלמות שמטרתו לאפשר התמודדות גמישה ונכונה עם המצב. גם ככה החתן (והכלה) נמצאים במצב עדין בחיים שלהם, ועכשיו אם נטמא אותם, זה עלול לגרום לכל כך הרבה הסתבכויות.... אז אומרת התורה לכהן: תהיה חכם, תגיד לו שיבוא בסוף ימי ה"שבע ברכות", כי אז תקבל אותו במצב רגשי ונפשי הרבה יותר פנוי לתהליך האישי שמצפה לו (וזה גם סוד פינוי כלי הבית ב"צרעת הבית" בטרם יבוא הכהן, כמבואר שם בדברי הרב סקורניק, עלון "נהלך ברגש" תזריע תשפ"ה).

בחינוך זה יסוד גדול. לפעמים יש תחושה של "יקוב הדין את ההר". חלק מתפקידנו בחינוך ודאי מחייב גם לגרום לילד לשאת בתוצאות ובהשלכות של מעשיו. כך מכינים אותו לחיים האמיתיים. אבל כאן רואים שזה לא כלל מחויב בכל מצב. גם אם הצדק לגמרי איתנו, צריכים לחשוב מנקודת המבט של הילד. נכון, לפעמים באמת צריך ללכת במידת הדין, אבל יש מקומות שצריך לנטות יותר לכיוון הרחמים, כי לפעמים דוקא ההתחשבות שלנו תאפשר גם לילד להרגיש שמבינים אותו, וזה יגרום לו להבשיל ולקבל, ובכך ללמוד ולהתפתח הרבה יותר.

בניגוד לצרעת, בחינוך אין כללים ברורים בין דין לרחמים, מתי להעלים עין ומתי להתמודד, מתי לחזק ומתי לעורר. זה גשר צר מאד, ותהום פעורה מכל צד... זה תלוי בגיל, תלוי במצב ובעוד גורמים רבים, וצריך שיקול דעת והרבה תפילות. אבל כאשר מערכת קבלת ההחלטות שלנו, ההורים, אינה מתעלמת מצרכי הנפש של הילד, אפשר לכוון יותר להנהגה הנכונה והרצויה, כך שבסופו של דבר הילד ילמד, אבל לא יתייאש.

מה שבטוח, צריך פה תפילה. על הילדים, וגם על עצמנו, שלא נפספס, ושנזכה להיות שליחים טובים, ולעזור לילדים, ברחמים ובלב אוהב, להתקדם ולהתחזק תמיד.