הכוח הגדול ביותר בעולם אינו אירוע חד פעמי, אלא העקביות

אני זוכה לקבל תגובות מגוונות מאוד מהורים על הדברים שנכתבים כאן במדור. יש הורים שמצליחים לשנות גישה, מגישה ביקורתית ושיפוטית לגישה מעצימה ומקבלת, והיחס שלהם לילדים מצליח להשתנות! חלקם כותבים לי כדי להודות, ומשתפים עד כמה זה עבד, עד כמה השינוי ניכר, עד כמה פתאום התוכחות וה"שמאל דוחה" התחילו להישמע, בזכות זה ששומרים אותם למינון מסוים, וממתיקים אותם עם מספיק "ימין מקרבת": קשר רגשי חם, וזמני איכות.

יש גם כאלו שכותבים לי שהם ניסו לשנות גישה, באמת ובתמים, והשקיעו באמת, בלי לחסוך, אבל למרבה הצער – אין שינוי. ניסיתי להתבונן ולראות מה ההבדל בין הקבוצות, וברור שיש כמה הבדלים, שתלויים בסוג ובעוצמה של הטראומה שעברו הילדים, בגיל, באיכות הקשר, בהמשך חשיפה לטריגרים ובעוצמת ה"ימין מקרבת" שההורים מצליחים לתת (יש בזה גם כלים שהמקום שלהם אינו בטור שמופץ בתפוצה המונית, ובספר "בוסר המלאכים" יש כלים שמתאימים גם למצבים קשים יותר). אבל יש עוד הבדל מהותי שקובע את ההצלחה או חוסר ההצלחה אצל הורים, והוא קשור ליסוד שכתוב בפרשת השבוע שלנו.

שורש החילוק אינו רק מה ההורים עושים, אלא בעיקר איך הם עושים אותו לאורך זמן. המדרש דן מהו הפסוק הכולל של התורה (מובא בהקדמת "עין-יעקב"). יש אומרים שזה הפסוק: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד", ויש אומרים שזה הפסוק: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ויש אומרים: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם". הפסוקים האלו באמת יסודיים ומהותיים, אבל מובאת שם במדרש דעה רביעית, בשם רבי שמעון בן פזי, שאומר שהפסוק הכולל יותר הוא דווקא הפסוק מהפרשה שלנו: "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר, וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם". ומעניין שההלכה שם נק בעה כרבי שמעון בן פזי, וצריך לנסות להבין למה דווקא פסוק שעוסק בפרט מסוים בהלכות קרבן, נבחר כפסוק הכולל של התורה כולה.

מסביר המהר"ל מפראג ("נתיבות-עולם", נתיב אהבת-רֵעַ, פרק א') שזה סוד עניין העקביות וההתמדה. כי את קורבן התמיד הקריבו בקביעות מדי יום ביומו. וזה בניין אב להתמדה ולרציפות הנדרשת בחיים! לא זיקוקים מדי פעם, אלא התמדה ורציפות! וזה כלל הכולל את כל התורה כולה!

גדולי ישראל מלמדים שהכלל הזה נכון לגבי תורה, תפילה ומצוות, אבל גם לגבי חינוך. חינוך מחייב התמדה ועקביות. לא יספיק ללכת לטיול חווייתי מהמם. זה נחמד, אבל לא מספיק. מה שבאמת מועיל זו ההתמדה העקבית: לייצר זמני איכות קטנים, וכך, בהתמדה, לתפוס הזדמנויות לחוויות משותפות, לארוחות ביחד, לשיח עמוק. להקשיב, לדאוג לצרכים, ופשוט להיות שם.

אסור להתרגש מ"מבחן התוצאה", כי תמיד יש בו עליות וגם ירידות. מה שחשוב מבחינתנו זה להיות עקביים. צריך להתאזר בהרבה סבלנות, ולסמוך על השותף השלישי שיסייע לנער למצוא את דרכו. הקורבן שנקרא "תמיד" מלמד אותנו שהכוח הגדול ביותר בעולם אינו אירוע חד פעמי, אלא העקביות, וזה הכלל החשוב ביותר גם בחינוך.