אם לא ניתן לילדים שלנו רוממות אמיתית, רומי כבר תעשה את זה במקומנו

בפרשת תולדות אנחנו פוגשים את יעקב ועשיו: שני אחים, שתי דרכים, ושני כוחות כל כך סותרים שמלווים אותנו לאורך ההיסטוריה. חז"ל מלמדים אותנו שעשיו הוא שורשה של מלכות אדום, ורומי מסמלת את מלכות אדום. ושני הכוחות האלו מנהלים מאבק בלב של כל אחד...

יש משהו מעניין בשם הזה: "רומי". אפשר לשמוע בו את המילה רוממוּת. אלא שיש הבדל עצום בין רוממוּת של קדוּשה לבין הרוממוּת של הקליפה. הקדוּשה מרימה את האדם למעלה כדי שיגלה את מה שהוא באמת. היא מעודדת אותו לגלות את ה"אני" האמיתי שלו – לא "אני" כוזב ומוסלל, אלא את השורש האמיתי, הטהור והטוב שיש בכל יהודי.

קליפת רומי רוכבת בדיוק על הנקודה הזאת, אבל לוקחת אותה לכיוון אחר. היא מתיימרת להרים את האדם, לתת לו חופש, ייחודיות ותחושת ערך, אבל מובילה אותו לכיוונים של קנאה, תאווה וכבוד.

אני חושב שבחינוך זה אולי אחד האתגרים הגדולים של הדור שלנו. נער שלא מרגיש משמעותי, שלא מרגיש שרואים אותו, שלא מצליח למצוא את המקום שלו בקדוּשה, יחפש את תחושת הערך, השייכוּת והחיבור במקומות אחרים. ואז מגיעים אליו שליחי קליפת רומי, ואומרים לו: בוא. תתרומם. אצלנו אתה חשוב. אצלנו רואים אותך. אצלנו כיף. "קול המונה של רומי מנסר בחלל העולם", וכמעט אי אפשר להילחם בו.

אבל אולי לא צריך להסתפק במלחמה. צריך להציע אלטרנטיבה. המשימה שלנו היא לא רק לנסות להרחיק פיתויים, אלא לעזור לנערים למצוא רוממוּת אמיתית בתוך עולם התורה. לגרום להם להרגיש שהם בעלי ערך, שיש להם משהו ייחודי בעולם. אלו לא קלישאות ולא "קונצים" שנועדו למנוע נשירה. אלו יסודות מהותיים שכל רבותינו דיברו עליהם: כמה כל יהודי הוא משכן לאלוקות, כמה התפילה של כל אחד משמעותית וחשובה, כמה כל התגברות על היצר בונה עולמות, כמה הקב"ה אוהב אותנו, מאמין בנו ורוצה בטובתנו. החפץ חיים כותב בספרו "שמירת הלשון" (שער הזכירה, פרק ב') שהקב"ה אוהב את האדם אפילו יותר ממה שהוא אוהב את עצמו. האם הנער שלנו שומע מאיתנו דיבורים כאלו? האם הוא מרגיש את זה ביחס שלנו אליו?

אי אפשר לסמוך על כך שהילדים יפגשו את המקורות האלה בעצמם בספרים. אין הדבר תלוי אלא בנו, ההורים. עלינו לתת יחס אישי ומכבד, למצוא את הנקודות הטובות בכל נער ונערה ולייקר אותן. כי אם הבור ריק, אין בו מים, אז עלולים למלא אותו נחשים ועקרבים שיבטיחו רוממוּת מדומה.

הרבה יותר קל למנוע מאשר לתקן. כדאי למצוא זמן להתבוננות, לחזק את הקשר, לטפח את הנקודות הטובות ולהפוך את היהדות לחווייתית יותר, חיה יותר, בוערת יותר ובעיקר, אישית יותר. וזה אולי האתגר הגדול שלנו כהורים וכמחנכים: לא רק לומר לילד ממה להתרחק, אלא לעזור לו לגלות לאן הוא יכול להתרומם. כי אם אנחנו לא ניתן לילדים שלנו רוממוּת אמיתית, רומי כבר תעשה את זה במקומנו.