העבד, המכור והפחד מהחירות: מה גורם לאדם להתמכר?

אנחנו חיים בעולם שבו כבר אין עבדוּת. אנחנו בני חורין, וקשה לדמיין בכלל מציאות שיש אדון שמחליט עליך, ויכול לשעבד אותך בצורה מוחלטת. ב"ה. אבל בפרשה שלנו מדברים על עבדים, וכתוב שיש לעבד עברי אפשרות להישאר עבד לעולם: "אִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי וכו', לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי" (שמות כ"א, ה'). העבד יכול לבחור להישאר עבד, ולא לצאת לחופשי, וזה ממש לא מובן. מדוע שאדם יחפוץ להתמכר לעבד תחת עול אדונו, ולא יחפוץ לצאת לחירות?

שמעתי פעם הסבר עמוק, שחירות אמיתית היא היכולת לניהול עצמי נכון, עם סולם ערכים שבו כל ערך נקבע על פי מידת ה"לשם שמים" שבו, ולא בגלל שיקולים זרים של חשיבות עצמית (וזה עומק דברי חז"ל ש"אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה"). אבל יש כאלו שממש נקראים מכורים, וכדי לעזור להם, צריך להבין יותר לעומק את התופעה.

יש שטוענים שכולנו מכורים: לקפה, לסיגריות, להדחקות, להרגלים שלנו. יש בזה משהו. באמת פיתחנו תלות בהרגלים ובבריחות, שעוזרים לנו להסיח דעת מהצרות שבחיים. יחד עם זאת, כל עוד אדם מסוגל לנהל את עצמו, עם אורח חיים נורמלי, בלי שקרים והימנעויות, עם קשרים חברתיים סבירים, אז הכל בסדר. פחות או יותר.

אבל מי שעבר טראומה, נמצא תחת סף כאב, בושה ואשמה גדולים כל כך, עד שהוא חייב לברוח. הכאב הוא בלתי נסבל. ואז, אחת מהדרכים הנפוצות להתמודד עם הכאב הזה, היא חיפוש אחר משככי כאבים. כבר לא מדובר סתם בפיתוי או בתאווה, אלא מול החור השחור והכואב שיש בלב, מתפתח צורך נואש למצוא מזור והפוגה, להוריד את המועקה, לייצר שלווה זמנית, קצת שקט בראש. אז הם בורחים לדבר שמצליח לתת להם את השקט. לפעמים זה אלכוהול או עישון, לפעמים התמכרויות אחרות, שקופות, בלי עיניים אדומות ובלי ריח, כמו ההתמכרות למסכים. להימורים. לריגושים ולתאוות. למערכות יחסים בעייתיות של תלוּת או ריצוי, לפעמים להפרעות אכילה, או לסיכונים ואקסטרים.

הדבר דומה קצת לקרקע פוריה. הזרע הראשון שינחת בה יצמיח קוצים ודרדרים. כך גם כאן. הכאב בלתי נסבל, ומשכך הכאבים שיצליח להסיח דעת מהכאב, לתת למוח מנת דופמין משככת כאבים, עלול להפוך להתמכרות. הפתרון אינו מלחמה בסימפטומים. כמו שלפעמים העבד לא באמת אוהב את אדונו, אלא פשוט מפחד מהחירות, כך המכור עסוק בבריחה מעצמו, וכדי לעזור לו, צריך לטפל בשורש הטראומה. הבעיה היא שטראומה פיתחה עמידוּת לרוב שיטות הטיפול הרגילות... יש כמה שיטות יעילות, רק שזה מחייב אותנו לייצר אווירה נכונה, שתעודד שיתוף פעולה עם טיפול.

לסיום, חשוב לי גם לדבר על מניעה: כמה חשוב שהקשר עם ילדינו יהיה חם ואוהב, מקבל ובטוח, גדוש בזמני איכות ביחד! זה ממש מגביר את החוסן, ומאפשר התמודדות בריאה מול משברי החיים. ובדור שכזה, מלא נשמות רגישות, לחץ ואתגרים, זו המתנה הגדולה ביותר שאפשר לתת לילדינו.