מאיפה מתחילים בחינוך? המנוע שיקפיץ את הילדים שלנו קדימה

יש לי וידוי: אני ממש לא אוהב ססמאות וקלישאות. ממש יש לי אלרגיה למשפטים גבוהים שלא מתחברים למציאות שלי. ובתור מי שעוסק בענייני חינוך ונוער בסיכון, יוצא לי לא מעט לשמוע דיבורים יפים, אבל כלליים מדי. לא מזמן זה פגש אותי: חזרתי מהרצאה ששמעתי בענייני חינוך מאחד המומחים בתחום. כל משפט שם היה נכון, ובכל זאת יצאתי בתחושת אי נוחות. לקח לי קצת זמן להתבונן ולהגדיר לעצמי מה היה לי קשה שם, אבל אחרי העיון אני חושב שהצלחתי לשים את האצבע על הנקודה: היה חסר סטרטר, נקודת חיבור מעשית לכל העקרונות הגבוהים והיפים שעליהם דובר שם.

אהבה ויראה, חסד ודין, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, "סור מרע" ו"עשה טוב". הכל נכון, הכל חשוב, הכל נצרך, גם לעצמנו, גם להנחיל לילדינו. צריך לפתח אצלם מוטיבציה פנימית, שירצו לעשות טוב גם בלי שהשוטר בסביבה, וכמובן, חנוך לנער על פי דרכו. הכל אמת. אבל מה המנוע, מה הסטרטר, שיכול לתת לילדים שלנו נקודת אחיזה לעקרונות המדהימים האלו? 

זו כנראה שאלה כללית שרלוונטית תמיד, אבל דווקא עכשיו, באלול, היא רלוונטית עוד יותר, לקראת ראש שנה הקרב ובא, ובמיוחד בפרשה שלנו, פרשת כי תצא, שבה כמה מהמפרשים מצאו תשובה לשאלה הזו. בספר "דברי יחזקאל", הרב הקדוש משינאווה מפרש את הפסוק בפרשתנו "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור", ולומד ממנו שאין להקדים "עשה טוב" לעבודת ה"סור מרע". דהיינו, שאדם לא יוכל לבכר ולהחשיב את המצוות ומעשים טובים שעשה לעיקר, כל זמן שלא תיקן מעשיו הרעים. אבל האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם חולק על זה, וסובר שבדורות החלושים שלנו, יש להקדים לעסוק ב"עשה טוב", גם לפני שאדם בירר וליטש את המידות הרעות עד תום.

במישור החינוכי, ה"עשה טוב" הזה הוא הסטרטר שלנו: להתמקד בטוב שבילד, בכוחות ובבנייה הפנימית שלו, עוד לפני שמנסים לתקן ולבקר את הטעון שיפור. ילד שמרגיש אהוב וחשוב, מוצלח ומוערך, מקבל כוח להתמודד עם הפיתויים בצורה טובה יותר. ילד שמרגיש שהוריו ומוריו גאים בו, מאמינים בו, רואים את הטוב שבו, מעריכים את המאמצים שלו – יש לו סיכוי הרבה יותר גדול לא להתייאש מהנפילות הקטנות שבדרך, יש לו הרבה יותר סיכוי לתקן את דרכיו.

הרבה הורים מפספסים את הנקודה הזאת, וחושבים שהתוכחה תגרום לילד לחזור למוטב. הם לא פועלים מרוע או מטיפשות, חלילה. באמת כואב להם, והם חוששים שהבנה וסלחנות תתפרש כלגיטימציה, ולכן הם מנסים לשדר קו עקבי, תובעני ונוקב, של מה ראוי לעשות. אבל נשמות רגישות מדי עלולות להבין שהכל אבוד, וגם ככה אין לי סיכוי. הגישה הזאת יכולה להיות מסוכנת. דווקא התמקדות בטוב, בצורה יזומה, עקבית וקבועה, תייצר אצל ילדינו תחושת הערכה כנה להתמודדויות ולניצחונות הקטנים שהם צברו בדרך.

אז בהכנה שלנו לשנה החדשה, כדאי לזכור את הסטרטר: לפני שנחפש מה לתקן, נחפש במה להחמיא. נשדר לילדים שלנו שאנחנו מאמינים בהם. זה המנוע שיקפיץ אותם קדימה, וזה מה שייתן להם כוח במאבק הקשה שלהם נגד פיתויי העולם.