חינוך דו-סטרי: תוך כדי חינוך אנחנו עוברים חדר כושר למידות ולסבלנות שלנו

בפרשת כי תשא יש פסוק מרגש: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". הרב ראובן גולן כתב שפסוק זה, שנכפל ב"לבבות" (פרק ל"ב, פסוק ל"ב), הוא הפסוק שמסמל יותר מכל את לבו הגדול של משה רבנו, שמסר נפש בכל מאודו על צאן מרעיתו, והיה מוכן ששמו יימחה כדי שלא יאונה לישראל כל רע.

הנקודה הבולטת בדבריו אלו של משה רבנו היא הוויתור העצמי העצום שהיה כרוך בכך. משה מסר נפש כפשוטו בעבור עמו, והיה מוכן לסכן את כל עולמו עבור עם ישראל. אדם יכול להצטיין במסירות נפש עבור הזולת ולהשתדל עבורו בכל מאודו, אך מכאן ועד לוותר על עצמיותו ולהגיע למצב של "מְחֵנִי נָא" - מחיקת שמו מספר החיים וספרם של צדיקים - הדרך ארוכה. מי כמשה רבנו ידע את משמעותם של ספרים אלו, ובכל זאת, הוא היה מוכן לוותר על הכל כדי שלא תבוא רעה על ישראל. והקב"ה לא נשאר חייב. כשאדם מוכן לוותר כל כך הרבה רק כדי להיטיב לרעהו, הקב"ה מפצה ומזכה אותו בהרבה מעבר למה שהיה לקבל לולא הוויתור, וכפי שכתב רבנו חיים ויטאל בספר "שערי קדושה" (ח"ב): 'לא זכה משה לכל מעלותיו אלא בגלל שהיה אוהב לישראל ומצטער בצרתם, כמו שאמרו על הפסוק: "וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם", ועל הפסוק 'וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא'" עכ"ל.

ועכשיו נעבור לנושא שלנו - חינוך. לפעמים נראה כאילו חינוך הוא רק חסד שעושים עם הדור הבא בכך שמעבירים להם את הערכים שלנו. אבל זה לא נכון. אם אנחנו תקועים, זה לא יעבוד (במיוחד עם נערים אתגריים)... אתגרי החינוך מחייבים אותנו לשים על השולחן את הלב, לצאת מעצמנו, ולהיות שם עבור ילדינו. החינוך הוא דו-סיטרי, ותוך כדי התהליך, אנחנו עוברים חדר כושר למידות שלנו ולסבלנות שלנו.

הרב אורי זוהר זצ"ל תמיד אמר, שבית הספר שהילדים שלו העבירו אותו גרם לו לתיקון הגדול בחייו. זה גם משפט ההקדמה שהוא בחר לכתוב לספרו, "אבות על בנים". הרב אורי זכה לעשות הרבה תיקונים בחיים. ובכל זאת, הוא טען שזה העיקר, השאר היה חיצוני ביחס לעבודה הזאת, שגרמה לו לאהוב ולקבל באמת.

לא קל לרדת מתחת לשולחן ולהיות הינדיק (כמו משל תרנגול ההודו המפורסם). זה לא נראה טוב. ואז, לפעמים המקובעויות שלנו צריכות להתמודד עם שלל טענות, כמו: "זה יפגע לנו בשם הטוב של המשפחה", "זה יפגע בשידוכים", "ומה יגידו השכנים"? הרב תמיד אמר, אנחנו באנו לעשות נחת רוח לשכינה, לא לשכנה, וצריך לעשות מה שלימדו אותנו גדולי ישראל, "למשכם בחבלי עבותות אהבה", ומלעשות רצון ה' אי אפשר להפסיד! התועלת עוד תגיע, בעזרת ה', גם לילדים, וגם עבורנו, שנשבור כל מיני קליפות ותקיעויות. אז לכתחילה אולי היינו מעדיפים בלי הניסיון הכואב הזה, 'לא הם ולא שכרם'. אבל אם בורא העולם בחר עבורנו שנלווה את הנשמות האלו במסע שלהן, אז כנראה צריך להשתדל ולמסור נפש בעבורן, ובעזרת ה' כך גם הקב"ה ינהג עמנו ועם כל ישראל.